לא, זו לא טעות כתיב! זו תובנה מתבקשת; הטיפול הנכון והיעיל בנערים מתבגרים מתחיל בשינוי הטרמינולוגיה שבה אנו משתמשים כאשר אנחנו מדברים על תקופת הגיל הזו.
מה קשור המינוח – להתמודדות יעילה עם הגיל הזה?
היֹה היה יהושע. או כמו שחבריו קראו לו: "יהושע שוארמה". כפי שבוודאי הבנתם, יהושע היה מאוד אוהב לאכול – והרבה. ביום קודר אחד הוא מחליט לפצוח ב"דיאטה רצחנית". במשך חודשיים הוא נמנע מלאכול מאכלים עתירי שומן ומקפיד לצאת כל ערב להליכה של 40 דקות לפחות. לאחר כל סיבוב כזה הוא נעמד מול המראה במטרה לראות תוצאות, אבל הוא לא ראה התקדמות. "אולי קצת, רואים שאני לא כמו פעם, אבל לא הבדל ששווה להתייסר בשבילו חודשיים", הוא אומר לעצמו בעצב. הוא כמעט נשבר, אבל בבוקר שלמחרת הוא פוגש את יהודה. יהודה הוא חברו הטוב של יהושע. הם לא נפגשו כמעט שלושה חודשים. ברגע שיהודה מזהה את יהושע הוא שורק לעברו בהתפעלות: "מה זה? איך רזית, כמעט לא רואים אותך! כל הכבוד שתפסת את עצמך בידיים, הלוואי עליי!"
זה ככה כי 'אדם קרוב אצל עצמו' ולא תמיד יש ביכולתו לראות בשינויים שמתחוללים אצלו. אצלו ואצל הקרובים אליו.
כמה קרובים? קחו לדוגמה את הילדים שלנו. אנחנו מקבלים אותם לידינו לראשונה בחדר לידה, כאשר הם לא יכולים לדאוג לעצמם בכלל. הם זקוקים לנו בכל תחום – חוץ מלנשום. לאט לאט הם גדלים והופכים לעצמאיים. בחלק מהתחומים העצמאות הזו נוחה לנו ובחלקם לא ממש. לא תמיד אנחנו מרוצים מרצונותיו העצמאיים של הילד ואז אנחנו "מזכירים לו" באסרטיביות שהוא עדיין זקוק לעזרתנו.
אבל הילד גדל ואיתו הרצונות, המאוויים וקבלת ההחלטות. בשבילנו הוא עדיין הילד שצריך אותנו ושנדרש לקבל מאיתנו את הערכים הנכונים המסורים לנו מדור דור. דבר אחד קשה לנו לראות; כמה הוא גדל! הוא כבר לא ילד. נגמרו הימים שרצונותינו רצונותיו. המעגל האנושי שסביבו גדל ואנחנו כבר לא האנשים המשמעותיים היחידים בחייו, ולאנשים שסביבו יש גם נורמות, רצונות וכללים משלהם ואת זה קשה לנו לראות או לקבל.
המעגל האנושי שסביבו גדל
שינויים אלו הם כורח המציאות. הם שמבטיחים לנו התפתחות תקינה של הילד. איך הוא יתפתח כמבוגר עצמאי שיכול לדאוג לעצמו, מבלי שיפתח אישיות אינדיבידואלית?! ההתפתחות הזו אמורה להתחיל מאיפשהו, אבל כשהיא מתחילה, היא כמעט תמיד תופסת אותנו לא מוכנים, ומכאן הדרך אל החיכוכים והמריבות – קצרה. ההכרה כי מתחולל פה שינוי טבעי, תסייע בידינו להגיב אליו נכון מבלי להיכנס להיסטריה וכעסים מיותרים.
אבהיר: אין הכוונה כי מעתה עלינו להיכנע לדרישותיו וגחמותיו של המתבגר, אלא שהדרכים בהן השתמשנו עד כה בשרטוט הגבולות שלנו ובעמידה עליהם – צריכות לעבור בחינת התאמה מחודשת. לדוגמה: אינו דומה גבול שמציבים בפני ילד בגיל 7 בדבר מחויבותו ללכת לישון עד השעה 19:00, לנער בגיל 16 שנדרש ללכת לישון לא יאוחר מהשעה 23:00. כאשר מדובר בילד בגיל 7, השעה נקבעת "בשרירותיות" – לאחר שיקול דעת חד־צדדי של הוריו. אך כשמדובר בנער מתבגר, ברוב המקרים לא נכון לקבוע שעה באופן שרירותי – גם אם הדרישה נראית לנו מאוד הגיוניות – לפני שנערוך איזשהו בירור עם הנער. לא בהכרח שנתחשב בדעתו לבסוף, אך ראשית, עצם העובדה שהקשבנו גם לקול שלו, עשויה להוריד את ההתנגדות במקרה שההחלטה לא תמצא חן בעיניו. שנית, יכול מאוד להיות שניווכח כי בקונסטלציה הנוכחית אין זה יהיה נכון לאסור עליו ללכת לישון לאחר השעה שקבענו, אלא נצטרך לשקול לקבוע שעה שתהיה יותר מותאמת עבורו.
לדוגמה: אם בדיוק בימים אלו נערכים בישיבה לאירוע מסוים שבהכנתו נוטלים חלק כל החברים "הנחשבים" – הכנות שיגרמו להם לחזור הביתה בשעה מאוחרת בחודש הקרוב. במקרה כזה, אם נציב את הגבול של שעת שינה בשעה שנראית לנו סבירה – מבלי לדעת את הפרט החשוב הזה, אנחנו נזמין את שבירת הגבול על ידי הנער, ואם נאמר את האמת, במקרה כזה, לא בטוח שהאשמה תיזקף לחובתו של הנער.
זה, בכמה מילים, הקונפליקט שבו נמצאים הורים רבים וילדיהם, בפרט בגיל ההתבגרות. נכון נעשה אם ניצור אצלנו שינוי בתפיסה ונפנים כי מעתה אנו נדרשים לבחון איך 'אנחנו' משתלבים בחיי המתבגר ולא איך 'הוא' משתלב בחיינו. אכן, לא קל, ולזה נקרא "גיל ההתגברות"!