חוצפה בגיל ההתבגרות היא תופעה מורכבת. מצד אחד, היא נראית כמו חוצפה 'רגילה' של ילד להוריו, ומהצד השני יש לה הסבר 'ייחודי' מבחינה פסיכולוגית. אם בחוצפה של ילדים קטנים – המישור ההתנהגותי הוא בבסיס ההסבר לתופעה, אז לחוצפה בגיל ההתבגרות יש הסבר פסיכולוגי ופסיכו-ביולוגי.
ההסבר הפסיכולוגי לחוצפה בגיל ההתבגרות מדבר על תהליך 'היפרדות' טבעי והכרחי (ספרציה), לפיו, הילד נכנס לתהליך של היפרדות מהוריו עד שיגיע למצב בו הוא מסוגל לנהל חיים עצמאיים משלו ללא עזרת המבוגרים ולקחת אחריות מלאה על עצמו ואף על אחרים. כמובן שזהו תהליך טבעי ונחוץ להתפתחות הילד, בדיוק כמו שאר תהליכי ההתפתחות שילדים עוברים במהלך חייהם, רק שבמקרה הזה ישנן 'זרועות' שליליות בצורת חוצפה והתנהגויות מתריסות.
ההסבר הפסיכו-ביולוגי מדבר על שינוי המתרחש במוח של המתבגר. מדובר על התפרצויות הורמונליות דרמתיות. השינויים ההורמונליים גורמים לשינויים מהירים ועוצמתיים במצב הרוח, יש להם השפעה ישירה על תפקוד המוח והם ממריצים אזורים, החשובים לעיבוד רגשות עזים ולעתים האמוציות יוצאות משליטה והמתבגר מגיב בהתפרצות. ההתפרצות נתפסת בעיני הוריו כזלזול וחוצפה – ודי בצדק. גם תהליך זה הוא טבעי והכרחי להתפתחות הילד.
נו? אז נאפשר לו לנהוג בחוצפה בגלל שזה טבעי?!
לא. אך יחד עם זאת חשוב לדעת ולהפנים את המידע הנ"ל משתי סיבות; ראשית, מאוד יכול להיות שהתגובות שלנו ההורים מול חוצפות ומעשי התרסה ישתנו ויותאמו לסיטואציה (לעיתים ההורים מוסיפים 'שמן למדורה' כתוצאה מהעובדה שהם לוקחים את זה אישית ונפגעים), מה שעשוי לעזור לשני הצדדים לצאת מן ה'לופ' הזה של צעקות וכעסים הדדיים. ושנית, כל דרך פעולה התנהגותית שננהג בה צריכה לקחת בחשבון שזה לא 'מאה אחוז חוצפה'.
תכל'ס, איך נמנע ממנו להתחצף?
המטרה שלנו לא צריכה להיות למנוע זאת לגמרי (השאיפה יכולה להיות כזו..), אלא למתן את החוצפות עד למינימום האפשרי. נעשה זאת על ידי 'מעשים' שלנו. כשאני כותב מעשים הכוונה למעשים ולא לדיבורים. אין צורך ביותר ממשפט אחד ביום! ההורה אומר את שלו במשפט אחד מתומצת: ”דני, אני לא אקבל שתדבר אליי כך, אני אימא שלך ולא חבר שלך. אם תדבר אליי כמו שאתה מדבר אל החבר שלך, אל תתפלא אם אנהג כלפיך – במקרים שאחליט – כמו שהחבר שלך נוהג איתך”. אציין, כי בכדי לשדר שליטה במצב, על ההורה לומר זאת בלי עצבים ובקול רגוע. סביר להניח שבשלבים הראשונים הנער בדווקא יתחצף. התגובה במקרה כזה לעולם לא תהיה מיידית! האינסטנט היא המחלה הכי קשה בהורות. במקום זאת, בלי לדבר מילה, נתבונן בדממה בעיני הנער, נשהה כך כמה שניות ונצא מן החדר. מרגע זה, על ההורה מוטלת החובה והזכות למצוא הזדמנות (עדיף באותו יום) שבה הנער יבקש משהו בחטף והתשובה שלנו תהיה: ”זו טובה שחברים לא עושים, אני אמנע הפעם מלעשות זאת”. הילד צריך ללמוד על בשרו – כמו הרבה דברים בגיל הזה – שלא כדאי לו להתחצף!
מעבר לזה, יש למצוא הזדמנות לשוחח עם הילד ולשקף לו את התנהגותו. יש להסביר לו בשפתו ולפי רמתו את מה שהוסבר לעיל. צעד זה הוא חשוב מאוד, כי הנער לא באמת יודע מה עובר עליו ועל גופו, והסבר הגיוני לכך יכול להוריד את מפלס הכעס שלו כאשר תנהגו כפי שהצעתי קודם.
