שנות ההתבגרות של ילדינו תמיד יהיו מלוות בדאגות וחששות לשלומם. גם כשהיו קטנים דאגנו, אבל עכשיו אלו הן דאגות שנוספים להם פחדים אמיתיים לשלומם הפיזי. הסיבה העיקרית לכך היא, שאנחנו מתחילים להבין שהשליטה עליהם כבר לא תהיה כשהייתה. פתאום יש טאבו. יש דברים שהילד לא מוכן שנדבר איתו עליהם. הוא ממדר אותנו בשיטתיות וזה הופך את הסיפור ליותר מפחיד.
ואז אתם מרגישים שמשהו קורה, למשל – שנדמה לכם שהוא התחיל לעשן. אין לכם מושג האם הוא באמת מעשן, אם כן – כמה הוא מעשן, איזה חומר ומי בכלל חשף אותו לדבר הזה?!
התגובה שלכם – במקרה כזה – צריכה להתבסס על הבנה והפנמה שבגלגול הזה כנראה שלא תחזרו לשלוט שליטה מלאה בילד הזה וכי מה שהיה איתו כאשר היה ילד קטן כבר לא יחזור להיות. כדאי לזכור גם שבכל התהליך הזה יש משהו טבעי ומבורך – "היפרדות" (ספרציה). תהליך ההיפרדות – כאשר הוא קורה כמו שצריך – מבטיח לנו, שהתינוק הקטן והחסר ישות עצמאית שלנו יגדל ויהיה לאדם בוגר שמסוגל לדאוג לעצמו בעצמו – מבלי להזדקק לנו כל חייו.
מה הקשר בין תינוק שמתנתק מאמו, לנער בגיל 15 שמתחיל לעשן?
אז לפני הפרקטיקה – קצת תיאוריה: מרגרט מאהלר – פסיכואנליטיקאית יהודייה שנפטרה לפני 34 שנים הטביעה את המונח ספרציה-אינדיבידואציה. זהו בעצם תהליך בן שישה שלבים, במהלכו התינוק רוכש עצמאות בסיסית ובעצם נהיה מוכן להמשך התפתחות התקינה שלו. התהליך של מאהלר מסתיים בגיל 3 שנים.
אחריה המשיכו לחקור את תהליך הספרציה כפי שבא לידי ביטוי בשלבים מאוחרים יותר של החיים; פטר בלוס – פסיכואנלטיקן – גם הוא יהודי – שנפטר לפני 22 שנים (כונה בזמנו "מר התבגרות" ונחשב ל'אב המייסד של ההבנה המודרנית של ההתפתחות והפסיכופתולוגיה בגיל ההתבגרות'), ראה את תקופת ההתבגרות כ'תהליך אינדיוידוציה שני', הממשיך את תהליך האינדיווידואציה הראשוני המתרחש בילדות. לדבריו, בתהליך הדי־ארוך הזה, המתבגר מגבש את זהותו האישית עד אשר יהיה בשל להשתלבות בחברה הבוגרת.
התהליך הזה דומה בהרבה מוטיבים לתהליך שקורה בהיפרדות המוקדמת של מאהלר: גיבוש הזהות העצמית, ניתוק מהיחסים הראשוניים ומהתלות בהם ועוד. זאת הסיבה שבהרבה תחומים אנחנו רואים רגרסיה (נסיגה) בהתנהגותו של הנער. זהו בעצם תהליך שחוזר על עצמו פעם שנייה עם שינויים מתבקשים, למשל: אם בתהליך ההיפרדות הראשוני, כאשר התינוק רצה לחזור לקבל הכרה וחום שחסרים לו בדרכו אל האוטונומיה – הוא היה פונה לקבל אותם מן האם/אב, בגיל ההתבגרות הוא מקבל את אותם הצרכים מן החברים, שכידוע הם תופסים מקום בעולמו של הנער יותר מהוריו מולידיו (הם גם דואגים להוריד ממנו את רגשי האשם שהוא חש כתוצאה מ'בגידתו' בהוריו), מה שגורם לכך כי הוא יעשה הכול בכדי לרצות אותם ולהרגיש חלק מהם.
זאת הסיבה שכדאי להתאמץ מאוד ולדאוג לכך שהילד שלנו ישהה בחברה טובה טרם היכנסו לתקופה הרגישה של גיל ההתבגרות, כי לאחר שהוא כבר שוהה בחברה עם סטנדרטים מסוימים, הוא יתאמץ מאוד למצוא חן בעיני קבוצת השווים – גם אם זה אומר לעבור על הוראת ההורים.
ולעניינינו, אם הילד החליט שהוא רוצה לעשן, לא נוכל למנוע זאת ממנו. אדרבה, מרגע זה, ככל שנלחם איתו יותר, כך הוא יקשר את המלחמה הזו למלחמת הזהות העצמית שלו, ובמלחמה הזו כנראה שהוא ינצח.
אם הילד החליט שהוא רוצה לעשן, לא נוכל למנוע זאת ממנו
מה עלינו לעשות?
- דאגו לקיים שיחה על הנושא. כמובן שה'סטינג' צריך להיות מתאים ומכבד – לא באמצע הסלון כאשר השיחה נשמעת באוזני שאר בני הבית ולא בצעקות – וכאשר אתם מרגישים רגועים מספיק בכדי לדבר מהראש ולא מהבטן.
- נהלו שיחה נינוחה – עד כמה שאפשר – במהלכה נסו להבין מילדכם האם וכמה הוא מעשן. ניתן לעשות זאת על ידי שאילת שאלות ניטראליות כאשר לאט לאט תתקדמו לשאלות מכוונות מטרה: איך בישיבה? האם האוכל שמגישים שם מספיק לך? האם יש לך חברים גם מוועדים (גילאים) אחרים? מרגיש לך שאתה מתעצב מחדש בישיבה? על איזה הרגל שבאת איתו מהבית לעולם לא תוותר? על איזה הרגל כן? האם אתה מרגיש שהשתנֶת קצת בישיבה? אם כן, האם זה רק בדברים טובים, או שאולי גם בדברים פחות טובים? איזה הרגל התחלת רק אחרי ששהית בישיבה תקופה משמעותית? (…) לפי התשובות שתקבלו, תדעו איך כדאי להמשיך. אם במהלך השיחה אתם מרגישים שהוא מרחיק אתכם מהכיוון, תבינו שכנראה עוד לא הגיעה שעת הכושר, מה שאומר שעליכם לחכות לשיחה הבאה. בסוף הילד יבין שאנחנו לא סתם שואלים והוא יאלץ לקיים את השיחה בכיוון שאנחנו שואפים אליו. כל זה בתנאי שהשיחות יתנהלו בכבוד, ברוגע ובסבלנות.
גיליתם שהוא מעשן?
- ודאו כי אינכם זורקים משפטים והבטחות לאוויר שלא תוכלו לעמוד בהם בשעת מבחן ("זה או אני או הסיגריה", "לא תראה ממני שקל עד שלא אהיה בטוח שהפסקת לעשן" וכדומה).
- אם אתם מרגישים שאינכם מסוגלים לקיים שיחה כזו בלי שהיא תיגרר לכעסים ולצעקות, בקשו מבן או בת הזוג שלכם לקיים את השיחה הזו.
- שבחו אותו על כך שהוא סיפר לכם את האמת ולא בחר להתחבא מאחורי שקרים.
- הדגישו בפניו את נזקי העישון ("אני לא הולכת לדבר איתך על זה שוב ושוב – אומר לך את זה מדי פעם אבל לא "אחפור" לך עם זה") תוך התמקדות בערכים שהוא מחובר אליהם ואשר רלוונטיים עבורו לטווח הקרוב, למשל; זה עושה צהוב בשיניים, בת הזוג שלך עלולה להיגעל מזה ובהמשך אף ממך, זה יפגע לך בכושר הגופני, יקשה עליך לטייל במסלולים עם חברים וכדומה. אזהרות הקשורות למוות מוקדם – פחות מדברות אל נער בגיל 15.
- אמרו לו שעם כל הצער שיש לכם עם זה, זו הבחירה שלו האם לשמור או להזיק לגופו ואין לכם כל כוונה להילחם איתו על כך על בסיס יומי ושהקשר שלכם חשוב לכם יותר מכל.
- להציב גבולות ברורים לגבי המרחב הביתי (אין לעשן בבית – גם לא בחדר שלך. דמי הכיס יישארו בדיוק כמו שהיו – אנו לא מתכוונים להעלות לך את דמי הכיס שלך ובכך לממן משהו שאנחנו חושבים שעלול להזיק לך.
- הניסיון מצביע על כך שסנקציות כלכליות לא גורמות להפסקת עישון, אבל בהחלט ניתן ורצוי לעשות מה שאני נוהג לקרוא לזה "מניפולסנקציות": להמתין בסבלנות להזדמנות שהילד יבקש מאיתנו כסף על מנת לקנות לעצמו משהו שהוא לא חיוני (למשל, חליפה חדשה וכדומה), כאשר התשובות שלנו לבקשות שלו תהינה: "אני ואבא החלטנו שאנחנו מעדיפים לחסוך לך כסף לגמילה מעישון, שאם וכאשר תרצה להפסיק לעשן יהיה לנו את המימון לזה ולא נצטרך לשבור את הראש מאיפה אנחנו מביאים כמה אלפי שקלים לצורך כך.." כמובן שניתן למצוא עוד רעיונות, כאשר רוח הדברים היא: 'אנחנו לא נלחמים איתך ראש בראש על העישון אבל בהחלט יש תוצאה מידית לעובדה שאתה מעשן'. במצב כזה אנחנו מטילים סנקציות בלי להכריז עליהן באופן רשמי, ובכך חוסכים מאבקי־כוח מיותרים ולא יעילים.
- והדבר האחרון, אמנם לכם אין את הצ'אנס לשכנע אותו להפסיק לעשן (הוא ייקח את זה למקום של מאבק על העצמאות), אבל בהחלט יש לכם את היכולת ואת הזכות לגייס אנשים אחרים למטרה זו, אך יש לעשות זאת בחכמה על מנת שלא ייווצר מצב שהוא "ישרוף" עוד אנשים בדרך אל העצמאות.
בשאיפה שתצליחו במשימה
