בואו נאפשר לעצמנו רגע של כנות:
כמה זמן/אנרגיות/משאבים אנחנו משקיעים בכל הקשור לקריירה ולהתקדמות האישית שלנו? כשעולה בנו החשד שמישהו בעבודה 'שם לנו רגל', כשהייחסים עם הבוס עולים על שרטון, כששמועה על משבר קרוב בחברה שלנו התגנבה לאוזנינו ועוד. כמה כוחות נפש אנו מגייסים לסכל את האיום או למנוע את האסון המתרגש לבוא עלינו? אנחנו נפעיל את הקולגות, את בני המשפחה ואת כל מי שרק יוכל לעזור לנו.
ומה קורה כאשר הילד שלנו חוזר מבית הספר בלי מצברוח? אנחנו שואלים אותו בעיניים בוחנות (בתקווה ששתי העיניים שלנו עליו ולא חילקנו אותן שוה־בשווה עם הילד ומסך הפלאפון) ”מה קורה בן? הכול בסדר?!” והוא: ”כן, הכול טוב”. עוד 'נדנוד' קצר ואנחנו חוזרים לעניינינו, כמו שאומרים win-win situation – הוא לא יאלץ לפתוח שוב את הפצע ואנחנו נוכל לשוב לעניינינו.
כי ככה זה, יש לנו מספיק טרדות משלנו וקשה להוסיף עליהן עוד – גם אם מדובר בילדים שלנו. אין הכוונה כמובן במקרה שהילד חוזר ממש בוכה מבית הספר, רק קצת 'מצוברח'.. בקטנה..
אבל היי, בשבילו זהו כל עולמו. אין לו קריירה לפתח, אין לו שאיפה שיקדמו אותו במשרה או שיגדילו לו את השכר. בשנים אלו כל מעייניו נתונים ברכישת עוד חבר טוב לאוסף. או במילים אחרות, להרגיש שייך! והיום הוא לא הרגיש שייך. היום, ואתמול, ובעצם זה כבר חודש ימים ככה, אבל אף אחד לא התעניין באמת – אז אולי עדיף כבר לא לפתוח את זה בכלל!
זה לא אשמה שלנו, זה תוצאה של עולם תובעני ששואב מאיתנו את רוב האנרגיות בחוץ, וכאשר נכנסים לבית, כל מה שאנחנו רוצים זה קצת שקט – ולשמוע את בעיות היום של ילדינו זה לא חלק מזה. אז בורחים, ולא חסר לנו לאן. כולנו בורחים, אנחנו והילדים. חוץ מהבעיות, הן דווקא נשארות וקורמות להנאתן עור וגידים. במקרה הגרוע הן נהפכות למפלצת.
לעומת זאת, תשומת לב ראויה מצידנו תגרום לכך שהילד יאמין לנו שאנחנו באמת רוצים לשמוע ממנו מה עבר עליו היום ולמה הוא עצוב (או שמח), שאנחנו באמת ובתמים רוצים לעזור ושאנחנו מוכנים להקריב בשביל זה המון, גם אם זה אומר לעשות מעשה תיאטרלי כמו לפתוח ארון גבוה ולהניח בתוכו את מכשיר הטלפון שלנו – תוך שאנו מצהירים בקול ”עכשיו אני רוצה לשמוע רק אותך!”.
איך נהוג לומר היום, 'הילדים של היום הם לא פראיירים!' נשקיע – נקבל, לא נשקיע – לא נקבל. ואם תרשו לי, זה לא רק היום, תמיד זה היה כך.
