”זה מתסכל אותי. אני מיואשת. לא מצליחה להתמודד איתו. איך שהוא תמיד זה נגמר בבכי – או שלו או שלי”.
נדמה שבכל מה שקשור ליחסי הורים-ילדים, אין מילה יותר מתאימה מ'תסכול'. תבדקו במילון, תִּסְכּוּל = מי שחש תסכול בעקבות אכזבות וציפיות לא ממומשות.
עכשיו הכול ברור?
כל שנות התבגרותו של האדם טרם הנישואין סובבים – פחות או יותר – סביב השאלה "איזה הורה אני אהיה". כל טעות שנעשית על ידי ההורים שלנו, המחשבה הראשונה שעולה בנו היא, "אצלי דברים ייראו אחרת!". יש לנו פנטזיה שלילדים שיהיו לנו יהיה הכי טוב בעולם. שתהיה הרמוניה וכיף במשפחה החדשה שנקים. והנה, אני הורה בעצמי ושום דבר לא נראה כמו שציפיתי. כמעט כל הזמן יש מריבות בבית, צעקות, חוסר גבולות, תחושה שהם מנהלים אותי ולא להיפך. כמה הפוך – ככה מתסכל.
צעד ראשון לשפיות הוא לעדכן את הציפיות ההוריות שלנו; מה חשוב לי באמת, האם להיות נחמדה לילדים שלי, או להוות להם דמות יציבה? האם חשוב לי לנקות את עצמי מכל רגש אשמה, או שבכדי להציב גבולות אני מוכנה להרגיש קצת 'אשמה'?
הגיע הזמן שנתארגן על ציפיות חדשות ומותאמות לקונסטלציה הנוכחית. איך עושים את זה? 'לומדים לעומק' את המאפיינים של ילדנו, מגדירים ציפיות ומתחילים לעבוד.
אכן, לא קל אבל אין ברירה אחרת!
