שאלה: בננו בן ה־7 מבטא את חששותיו ופחדיו בנושא נגיף הקורונה. הוא אומר לנו מדי פעם: "אני לא רוצה שנידבק ונמות" ומשפטים דומים לכך. בבית אנחנו מאוד ממעטים לשוחח ספציפית על הנגיף ולא מפעילים טלוויזיה עם החדשות וכדומה. החשש שלו טבעי ומובן, אך איך היית מייעץ לנו להרגיע אותו בכל זאת? מה לענות?
תשובה:
שלום וברכה. ראשית, אתם בהחלט נוהגים כשורה בהחלטתכם שלא למלא את חלל הבית עם דיווחים וחדשות. ההשפעה של מקלטי טלוויזיה/רדיו על נפש האדם (לא רק של הילדים) היא עמוקה מאוד ומזיקה בעיקר לטווח הארוך. המנגנון הנפשי שלנו מתמודד היטב עם לחצים נפשיים כשהם מופיעים לזמנים קצרים, אבל הוא מתקשה לעמוד בלחצים שהם לאורך זמן. גם אם נראה לנו שזה לא משפיע עלינו ברמה המיידית, יש לדעת כי לאורך זמן זה בהחלט יכול להזיק ליציבות הנפשית שלנו.
לגבי השאלה מה לומר לילד שמגלה חשש ממוות וחולי, בעניין הזה עליכם לפעול בשני מישורים, האחד, לאפשר לו לדבר ולדבר. עצם הדיבור שלו על הפחדים מאפשר ונטילציה בריאה ושחרור של הפחד האצור אצלו. לעודד אותו לדבר ולא למהר 'להכחיש' את דבריו. והשני, לספק לו מידע אמין – תוך התמקדות על היבטים חיוביים, למשל, שרוב החולים בקורונה מבריאים בסופו של דבר, שיש חולים שאפילו לא יודעים שהם חולים (לילדים שלי סיפרתי שחבר טוב שלי אמר לי שהוא נדבק בקורונה ושמבאס אותו שהוא צריך לשהות באשפוז בית כשהוא מרגיש מצוין, ואפילו לא משתעל – עובדה אמיתית, כמובן), שכל העולם מגוייס בכדי לייצר תרופה וחיסון למחלה הזו, שבמדינה שלנו בע"ה לא נגיע לאסון, ועוד.
מעבר לזה, חשוב מאוד 'לייבא' אלמנטים מהשגרה ולשלב אותם בהתנהלות הבית בימים אלו. שגרה היא האלמנט שהכי מקנה תחושת ביטחון, ומשכך, כל דבר שנתנהל בו כמו בשגרה, יקנה לנו תחושה של שליטה במצב, זה יכול להיות גם בדברים קטנים ולא משמעותיים, אפילו לדאוג שיתפללו בבוקר מתוך הסידור שהם מתפללים בו בבית הספר.. וכמובן גם בדברים יותר מהותיים, כמו סדר יום ברור, עם שעות קימה ושינה מוגדרים מראש וכדומה.
