החיים והתפקוד במסגרת המשפחה, עשויים להיות לחוצים ולא פשוטים, ולא רק בימי משבר.
אנטריגות גלויות וסמויות הן חלק אינטגרלי מהתא המשפחתי. זה קורה כל הזמן – אצל כולם. רובנו יודעים מה לעשות כשזה מתחיל להגיע לסף העצבים שלנו. לפעמים זה ה'בריחה' לעבודה, או לנשום אוויר בחוץ, ולפעמים סתם יציאה לתפילה בבית־כנסת תעשה את העבודה.
אבל לא היום, לא החודש! לצערנו, הטקטיקות המוכרות לנו, לא ממש חוקיות במצב החדש. אבל אל דאגה, המציאות מגלה לנו שרובנו המצאנו טקטיקות חדשות. איך אני יודע את זה? כי עדיין לא דווח על עלייה של 90% במקרי האלימות במשפחה. ובכלל, רובנו כנראה גם לא אלימים באופיינו, כך שברוך השם מצבנו טוב. אבל עם זאת, עדיין נרשמה עלייה לא מבוטלת בנתונים הרשמיים על מקרי אלימות, אז מה ההסבר לכך? האם חלקנו אכן הפכנו להיות אלימים? ומה קורה לשפויים שביננו, האם הכול באמת מתנהל כרגיל?
טוב, אז ברור שהסגר לא שינה אף אחד מאיתנו, הוא רק הגביר את הווליום של הצדדים האפלים שלנו. כמה הגביר? אצל אחוזים ניכרים מאיתנו זה הגביר קצת יותר מדי! אבל את הטיפול בהם נשאיר בנתיים למשטרה ולרשות השופטת, אנחנו כאן כדי לדבר עלינו, על ההתמודדות הלא פשוטה בכלל שלנו כהורים וכבני־אדם עם המצב המורכב שנקלענו אליו; חוסר בכלים יעילים ואדפטיביים לסדר העולמי החדש בכל הקשור להתנהלות היומיומית שלנו בבית פנימה. המלחמות היומיות והקיומיות בין הרצוי למצוי, בין שמירה על גבולות ברורים לילדים לשמירה על השפיות שלנו ההורים, בין דאגה לשלומם ובריאותם של הילדים, לבין הצורך שלהם לנשום אוויר בחוץ ולשחק כמו שילדים משחקים – מלחמות שפחות מוכרות לנו.
אז מה עושים?
1. מנסים לשלוט במה שבידינו. 2. 'מייצרים' בריחות אחרות.
נכון, הרבה ממה שקורה כעת סביבנו הוא לא בשליטתנו, אבל עדיין נשארנו בעלים על המחשבות שלנו ועל הסְכֶמות שבמוחנו. נוכל למשל לבחון מחדש סכמות שגורמות לנו להרגיש אשמים, או 'הורים לא טובים דיים', ובכך להוריד את מפלס הלחץ והתסכול שלנו. גם דרכי ההתמודדות האחרים שלנו, כדוגמת הבריחות שמסייעות לנו בשגרה ל'אפס' את המערכת הנפשית שלנו ולשוב עם כוחות מחודשים, וסלחניים יותר, למשפחה, צריכות להתחדש. עלינו למצוא, בתוך כל הצמצום המרחבי הזה, אופנים שונים שיסייעו לנו להירגע, ולהחליט עליהם יחד, ההורים והילדים (אם הם מספיק בוגרים).
לסיום כדאי שנזכור שהאנושות שרדה מקרים קשים בהרבה וזה לא אק בגלל היותנו חכמים ונבונים, אלא בעיקר בגלל המנגנון ההשרדותי שטבוע בנו. בתקופת המערות היינו מיומנים בלנוס על נפשנו כאשר חיה טורפת הייתה מגיחה, ועד לפני חודש זה היה בלברוח לעבודה בזמן מריבה או משבר, והיום ימצא כל אחד את מה שמתאים לו. בהצלחה לנו!