tiger-1285229__340

איך מתמודדים עם דחיינות? // חלק ב'

מה ההבדל בין דחיינות' ל'חוסר מוטיבציה'? איך מגבירים מוטיבציה, ומה עושים כשיש מוטיבציה אבל היא לא באה לידי ביטוי כתוצאה מדחיינות כרונית?

לאחר שהאדם מזהה מהם הערכים המנחים אותו – נעבור לשלב של חקירה ובירור; אלו מעשים שעושה אותם, או לא עושה אותם, כיום, יכולים לדור בכפיפה אחת עם ערכים אלו, ואלו מעשים מנוגדים אליהם. למשל, נער שאוהב ספורט אבל שותה או מעשן, או אדם שרוצה שילדיו 'יעשו לו כבוד' והוא משתמש בחינוכם בכלים שמשפילים אותם. ברגע שהאדם מתחיל להתבונן בכך, מתחילים לצוץ ניצני 'שפת השינוי'.

לעיתים, השלב הראשון בהנעת המוטיבציה הוא להתחיל 'לפנטז' איך אני רואה את עצמי בעוד כך וכך שנים? באיזה מעמד חברתי, אישי או תורני אני רואה את עצמי. ולאחר מכן לבדוק האם ישנה הלימה בין השאיפה למעשים או לחוסר המעשים שעושה כיום.

אוקי, הגעתי לשלב שאני מאוד רוצה לעשות אבל אני שוב דוחה הכול! מה עושים?

צריך לדעת שהנושא של הדחיינות לא תמיד קשור לרמת המוטיבציה. דחיינות היא קושי בפני עצמו וצריך להתמודד אתו ללא קשר למוטיבציה כזו או אחרת. אך ללא הפלטפורמה של המוטיבציה לא ניתן לעבוד על הדחיינות מכיוון שאם אין הנעה לא קיימת היכולת לשנות דפוסים.

בכדי להבין את מרכיבי הדחיינות ננסה לרגע להמשיג אותה דרך ההתמודדות בקרב האדם הרגיל; הלא כולנו, במקרים מסוימים, דחיינים. כשזה מגיע למילוי טפסים והתחלת תהליך בירוקראטי בביטוח הלאומי רובנו נדחה את זה לזמן כזה או אחר עד אשר אין ברירה ואז אנחנו מתעשתים ועושים את מה שנדרש (לפעמים זה מלווה בעצבים רופפים). מה קורה בעצם בשלב שבו אנחנו מחליטים לדחות את הפעולה ולמה אנחנו עושים זאת?

כאשר מוטלת לפתחינו מטלה גדולה ומסובכת אנחנו לא יודעים מאיפה לתקוף אותה. כל כך הרבה פרטים שאת חלקם הבנו ואת חלקם לא ממש. לא ברור לנו מה למלא מתי, למי לשלוח ולאיזו כתובת וכו וכו וכו.. כל הפעולות הנדרשות יחד הופכות לגוש אחד גדול וכבד, או אם תרצו: "מחסום בירוקראטי מאיים", ואז אנחנו בוחרים לדחות את זה – או במילים אחרות: לא לעשות כלום. לעיתים אנחנו נדחה את זה שוב ושוב ובמקצת מהמקרים יכול לקרות שנפסיד כסף בגלל הדחייה הזו.

אז אצל האדם הממוצע זה קורה בעניינים בירוקראטיים או מטלות גדולות ומורכבות שנהפכות לגוש אחד גדול ומייאש. אצל הדחיין הכרוני אותו הדבר קורה כמעט בכל פעולה. אם צריך לחזור למבחן, אזי זה לא אומר  שצריך רק לחזור למבחן אלא זה מתחלק לרשימה ארוכה של מטלות שנהפכות לגוש גדול שמייאש אותם מלכתחילה; למשל, לחזור למבחן זה אומר שבשיעורים אני צריך לרשום את הנלמד (שזה עצמו מתחלק לכמה; להכניס בערב את כלי הכתיבה לתיק, לדאוג למחברת מתאימה, אם לא הספקתי הכל בשיעור אז לבקש ממישהו את המחברת שלו ולהשלים, ועוד ועוד), לקבוע עם חבר ללמוד (להחליט עם מי הכי מתאים לי ללמוד, להתקשר אליו, להגיע אליו בזמן וכו), כאשר הגיעה השעה לצאת אל החבר, לדאוג שכל החומר יימצא אצלי בתיק, לתכנן את הזמן שלא אאחר לחברותא וכו. כל זה נהפך לגוש אחד גדול – ממש כמו הבירוקרטיה בביטוח הלאומי ואז אני דוחה את כל ההתעסקות סביב החזרה למבחן ולכן אני לא מסכם ולא דואג להשלים ולא קובע עם חברותא ובעצם לא עושה כלום.

חלוקה ליחידות קטנות:

דרך ההתמודדות עם הקושי המתואר תהיה (כאמור, אין הכוונה בדחיינות פתולוגית אלא דחיינות התנהגותית אשר לא מלווה בחרדה) לחלק כל משימה לתתי משימות מבלי להתייחס לפעולה השלמה. הדחיין נדרש להתמקד בתת המשימה ולהשלים רק אותה. גם אם ימצא את עצמו ממלא תת משימה אחת, פעולה שלא תגרום לו להצליח במבחן, ידע כי הוא נמצא בתחילת תהליך השינוי והיציאה ממצב הדחיינות – הוא התחיל בפעולה מידית! הוא כבר לא דוחה. אם החלוקה לתת פעולה לא גרמה לעשייה, אזי נדרש בירור קצר האם קיים עדיין חוסר מוטיבציה או שמה חילקנו את הפעולה לחלקים יותר גדולים מדי – אם כן, נחלק את תת הפעולה לעוד שני חלקים, עד אשר הפעולה תהיה ישימה מבחינתו.

זכרו: השינוי מתחיל בצעדים קטנים ולאו דווקא בפעולות גרנדיוזיות.

בהצלחה!

קבלו עכשיו את קלפי ההיכרות שלי בחינם ישירות לתיבת הדוא"ל שלכם

שתף

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print
יצחק יונה

יצחק יונה

ייעוץ חינוכי • הנחיית הורים • פסיכותרפיה

פוסטים אחרונים

שפת הילדים

מה תעשו כשהילד שלכם מתלונן שאתם לא אוהבים אותו? • וגם: מה הקשר בין חבילת במבה להורות מיטיבה

קרא עוד »
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן