ימי החופשה עם הילדים, למרות שהם באים עלינו מכפייה ולא מבחירה, הם הזדמנות טובה בשבילנו, ההורים, להוות 'מודל' לילדינו, ואני מתכוון למעשינו ופעולותינו לאורך כל שעות היום. בשגרה, שמהווה את רוב ככל ימות השנה, אנו מבלים עם ילדינו שעות בודדות ביום – כאשר בשאר הזמן ובחלקים החשובים של היום הילד שוהה במסגרת לימודית כזאת או אחרת, שם מלמדים אותו איך להתפלל, איך לברך, איך להתנהג, איך לוותר, איך רבים, איך מתפייסים ועוד ועוד (אנחנו יכולים לשמוע זאת מפי הילדים עצמם שבאים אלינו עם ערכים שחונכו בגן, בתלמוד התורה או בבית הספר ואומרים לנו: "אימא, אסור לדבר באמצע האוכל!", אבא, קודם חוגרים ואחר כך נוסעים". מאיפה כל הידע הזה אם לא כתוצאה מהטמעת המסרים במוסדות הלימוד?!). אך עדיין ברור לנו שאין הדבר מפחית מחשיבות תפקידנו כהורים חלילה. נכון שזה מתוך הכרח ושאנחנו שולחים את ילדנו למוסדות כי כך דרך העולם ושמבלי זה לא נוכל לצאת לעבודה ולהתפרנס וכו', אבל זה גורם גם שאי אפשר לצפות מההורים שילמדו את ילדיהם גם כללי בטיחות בכביש, גם מה מסמל כל חג, גם כמה חשובה בריאות השן וגם רכיבה נכונה.
אז היום מלמדים דברים רבים בבית הספר – וזה בהחלט ראוי ומתבקש. אבל מה לעשות שאת החלק של ההורים אף אחד אחר לא יכול למלא וגם אם נדרש לשם כך חלק קטן מחלקי היממה. המודלינג ההורי, שהוא חשוב מאין כמותו, הוא זכות בלעדית של ההורה. ישנה חשיבות גדולה מאוד להבנה של הילד, איך ההורה מתמודד עם המציאות בכלל ועם קשיים בפרט. אנחנו כהורים יכולים ונדרשים ללמד את ילדנו איך מתמודדים עם כעס, תסכול, עייפות ועוד. את כל הדברים האלו הילד רואה גם אצל שאר המבוגרים בחייו. הם נטמעים בנפשו ונחווים ברגשותיו כאשר זה נעשה ע"י ההורה, וזו אגב הסיבה שכאשר יושב האדם הבוגר אצל הפסיכולוג, הוא מרבה לדבר דווקא על הוריו ועל איך הם הגיבו במצבים שונים.
למדו את ילדכם איך משתעממים נכון:
אז בין הדברים היחידים שלא מלמדים בבית הספר הוא "איך להשתעמם נכון?" (בתקווה שזה כך..) – איך להעביר זמן במחיצת בני אדם בנעימות ומבלי שזה ייגמר במריבה. והנה, מגיעים ימי חופשה ארוכים וחמים שבהם ההורים מוצאים את עצמם משתעממים בחברת ילדיהם. ואז, בגדול, אנחנו מתחלקים לשניים: קצתנו נלחצים שלא נגיע חלילה למצב שיתהווה לו השעמום הארור וממהרים לרכוש כרטיס לכל נפש ולכל יום כולל ימי שישי, וקצתנו 'מאבדים את זה לגמרי' לאחר כמה שעות ומוצאים את עצמנו מרימים את הקול על הילדים בטענות מטענות שונות. זה וזה לא נכון באותה המידה.
האמת, כמו תמיד, היא איפשהו באמצע: אכן, צריך לדאוג לתעסוקה לילדים ולא להעמידם בניסיון שקשה להם לעמוד בו. אך יחד עם זאת, לא צריך להיבהל מכמה שעות של שעמום, ואם ננהל אותן נכון – נוכל להפיק מכך עוד כמה תועלות:
למדו אותם פתרון בעיות:
כאשר ילד שרוי בשעמום – הוא בבעיה שתגרום בדרך כלל לתסכול ולאחר מכן לתגרה עם האח המזדמן. בנקודת זמן זו נכוון את הילד לפתור את הבעיה שבפניה הוא עומד, לדוגמא: "אני מבין שמשעמם לך עכשיו, אולי תנסה למצוא לך תעסוקה ותשחק במשהו שאתה אוהב?" (אין צורך להציע לו משחקים ספציפיים. תזכרו שהוא יודע טוב מכם אלו משחקים יש לו בארון, ורוב "ההצעות הספציפיות" שלנו ייתקלו בדרך כלל בסירוב מצדו – הילד צריך לקבל את המסר של "תנהל את הזמן שלך כפי שמתחשק לך ולא כפי שמתחשק לי".) "אם לא תמצא לך תעסוקה תאלץ להמשיך להשתעמם אבל שיהיה ברור שאף אחד בבית לא אמור לסבול מכך ולא נאפשר מצב של מריבה בגלל שעמום". הנה, העברנו לילד מסר שהכול תלוי בו וכי אנו לא נכפה עליו תעסוקה אולם כדאי שימצא אחת כזאת כי אם לא, הסבל יהיה כולו שלו.
נלמד אנחנו את האינטראקציה בין ילדנו:
ערך מוסף אחר נשיג על ידי כך, וזה כבר ברמת ההורות: היות ולא תמיד אנחנו מבינים לאשורם את רמת האינטראקציה בין ילדינו, מי מציק למי? מי עושה דברים קטנים ומעצבנים לאחיו ואחר כך מצליח לגרום לנו לחשוב שהקרבן הוא האשם? איזה ילד מבין ילדנו מתקשה בשליטה על כעסים בשעת משחק? מי מהם נוהג בחוסר הוגנות/טקט במשחק ועוד. ואכן, ישנה סיבה טובה מדוע אנחנו לא שולטים בכל המידע הזה – כי כמה פעמים בימי שגרה מצאנו את עצמנו יושבים ומתבוננים במהלך משחק של בני הבית מבלי להיות מעורבים בו? מומלץ מאוד להשתמש בימי החופשה כזמן שאנחנו חווים את המשפחה על גווניה, מריבותיה והנאותיה. נחליט כי "בשעות הקשות", בדרך כלל בשעות אחה"צ, אנחנו שמים את הטלפון על שקט וחווים את המשפחתיות לגמרי על שלל הקשיים שזה מזמין.
נגרום להם להבין שאנחנו מקשיבים להם:
הנה עוד משהו שאפשר לעשות רק כאשר משועממים: להוות שופטים במריבה בין שניים או יותר. באם מתרחשת מריבה, במקום לכבות אותה מיד על ידי פיזור כל צד לאופק אחר, פשוט לעצור הכול, להזמין את כולם לעמוד מולם ולברר אחד לאחד את כל הפרטים הקטנים הקשורים למריבה הנוכחית, מה הוא אמר לך? ומה ענית לו? איך הוא הגיב? ומי הרים יד ראשון? והאם מה שהחזרת לו היה במידה שווה או מוגזמת? וכו'. התחושה שנעביר לילדים שלנו היא, שנכון שרוב השנה אבא ואימא עובדים קשה אבל כאשר אנחנו יכולים לשהות עימם, מעניין אותנו מאוד עולמם שלהם וכל דבר אחר פחות חשוב עכשיו. אם נעשה כך זה מאוד יבלוט בעיניהם ובפרט אצל ילדים להורים עסוקים מאוד, הילד יעמוד משתאה איך אבא, שתמיד עסוק ובקושי נמצא בבית, מוצא זמן לשמוע את כל הדברים "הקטנוניים" האלו. ערכה של מחשבה כזו אצל ילד לא תסולא בפז והיא תיתן את אותותיה והשפעתה גם בימי השגרה כאשר הילד ירגיש כי מעניין אותנו באמת לשמוע מה עובר עליו ועל ידי כך אנחנו מזמינים אותו לדבר ולשתף אותנו במה שעובר עליו גם בסתם יום של חול.
