תחפושת

ה'צדיק שלי' הגיע לסעודת פורים מחופש לשחקן קולנוע!

רק לפני חצי שנה הוא התרגש כל כך שנכנס ללמוד ב'ישיבה קטנה' והיום זה מה שמעניין אותו?! אולי שגינו ששלחנו אותו ללמוד בישיבה הזו?! מאיפה בכלל הוא למד את המושגים האלו?! ולמה אף לא אחד טרח לספר לנו שהוא מִדרדר למקומות כאלו?!

ועכשיו לסיפור (האמיתי – בשמות בדויים): דוד משה הוא בחור בן 14.5, 'בן הזקונים' של המשפחה. מעליו שישה אחים, רובם נשואים. דוד משה מאז ומתמיד עשה הכול בכדי שהוריו יירוו ממנו נחת. בשנות לימודיו בתלמוד־תורה היה מקשיב היטב בשיעורים, משלים את שיעורי־הבית בזמן ושוקד על תלמודו גם מעבר לשעות הלימודים בבית־הספר. מול עיניו עמדה מטרה אחת: להוציא ציונים גבוהים שיעשו נחת רוח להוריו שאותם הוא מאוד מעריך ואוהב.

לפני כשנה בדיוק, הגיעה השעה למצוא לדוד משה ישיבה קטנה לשנת הלימודים הבאה. הוריו השקיעו מאמצים רבים על מנת לרשום אותו לישיבה טובה הממוקמת מחוץ לעיר מגוריו. "תישן בפנימייה ותבוא כל שבת שניה. מדי פעם נבוא לבקר אותך ונביא לך אוכל", הם דאגו להכין אותו מראש.

כעבור חצי שנה, עת הגיע חג הפורים, דוד משה מגיע לסעוד את סעודת הפורים בחיק משפחתו, ואז אמו מגלה שהוא מחופש ל"שחקן חילוני". היא מזדעקת ומטיחה בבנהּ דברים קשים, כאשר על הדרך היא מאשימה את צוות הישיבה, את בנהּ ובעיקר את עצמה – על שלא ביררה מספיק על הישיבה הזו לפני ששלחה את בנהּ הצדיק ללמוד בה. אחיו ואחיותיו של דוד משה ניסו להרגיע את אימם, אך ללא הועיל. היא בשלה: "כולם יודעים שהתחפושת אומרת הכול על הבנאדם. אם הוא התחפש לשחקן קולנוע, זה אומר הרבה על איפה הראש שלו נמצא בשגרה!", היא קובעת נחרצות, "ולא בשביל זה שלחתי אותו ללמוד בישיבה", היא צועקת בקול כאוב ועוזבת בהפגנתיות את השולחן.

ואווירת הפורים נהפכה לה משמחה ליגון!

דוד משה מרגיש שהוא איננו רצוי כעת ועוזב אף הוא השולחן. הוא מחשב את צעדיו ומחליט לצאת מן הבית. הוא מתקשר לחבר שגר סמוך אליו ומודיע לו שהוא מצטרף אליהם לסעודת הפורים.

במבט לאחור ניתן להצביע על סעודת הפורים הזו כנקודת המִפנה בחייו של דוד משה. מאז החלה הדרדרות עקבית בהתנהגותו, עובדה שהשפיעה על לימודיו בישיבה, עד אשר נאלץ למצוא ישיבה אחרת שתתאים יותר ל'מצבו הרוחני'.

לסיפור הזה אין "סוף טראגי" – לבר מן העובדה שבמהלך שנות בחרותו, דוד משה שלנו נאלץ ללמוד כמה דברים על בשרו בדרך הקשה. מעבר לכך, הוא גדל ונהיה לאיש משפחה ראוי המקיים מצוות ומגדל את בניו לפיהן. ביתו מתאפיין בפתיחות לחיי העולם הזה, אך שום דבר שמצדיק אֶבל ויגון להוריו-מולידיו.

לא משנה באיזו קונסטלציה, אבל את הסיפור הזה אני שומע כיום מפיו של דוד משה – 19 שנים אחרי שאירע המקרה!

"למה התחפשת לשחקן קולנוע" – לא התאפקתי.

נראה כי הוא לא היה מוכן לזה.

"מה.. מה הקשר?.. סתם..", הוא ממש מגמגם.

עכשיו זה כבר ברור; משהו שם לא פתור לגמרי!

לא הרפתי: "אתה מספר שהיית תלמיד מצטיין, שהוצאת ציונים טובים, שעשית הכול כדי לגרום נחת רוח להוריך, ואני משער שידעת מראש שאם תגיע לסעודת פורים המשפחתית, שבה משתתפים החתנים והכלות, כשאתה מחופש כפי שהגעת לשם, תעורר עליך את זעמה של אמך, אז למה בכל זאת עשית זאת?"

היית תלמיד טוב ששוקד על לימודך

"עם יד על הלב", הוא עונה בכנות מתפרצת, "לא חשבתי על זה בזמנו".

"על מה לא חשבת", אני מנסה לברר.

"על אימא שלי.. כאילו.. על התחפושת.. טוב, תראה.."

בשלב זה הוא החל לדבר בקול יותר חלוש ונראה היה כאילו הוא חוזר אחורה בזמן. הוא הרכין את ראשו והחל לספר:

"כשבחרתי להתחפש לדמות הזו, חשבתי בכלל על משהו אחר;

כמו שאמרתי לך, אני הילד האחרון במשפחה. הוריי גִדלו אותי ואת אחיי במסירות־אין־קץ. אימא שלי הקדישה את כל חייה למען חינוך הילדים. היא ויתרה על הרבה דברים מעצמה בכדי להטמיע בנו את ערך לימוד התורה וקיום המצוות. אחיי הגדולים התוו את הדרך לפניי, ואני הלכתי בדרכם. הרגשתי שהם מראים לי את הדרך הנכונה לליבם של הוריי, בפרט לזה של אימא. והדרך הייתה ללמוד, ללמוד ושוב ללמוד! אבל את האמת אומר; לא תמיד נהניתי ללמוד. לפעמים אפילו סבלתי מזה. רציתי קצת ריגושים, קצת אקשן.. קצת להיות שונה מאחים שלי ולהיות דומה יותר לעצמי. הכי רציתי שיכירו במיוחדות שלי, שאני לא עוד ילד במשפחה. אבל כפי שאתה מבין, אלו היו רק מחשבות ודמיונות. בפועל המשכתי להיות מה שמצפים ממני.

בט"ו בשבט של שיעור־א' בישיבה קטנה התחלנו, אני וחבריי, לתכנן את מסיבת הפורים בישיבה. במהלך ההכנות דיברנו בינינו לֶמה כל אחד מתחפש השנה. עלו שם כל מני רעיונות. ואז מישהו אמר: אני מתחפש השנה לארנולד שוורצנגר! עד היום אני זוכר את ההתלהבות שחבריי גילו כשהם דיברו על השחקן. הם העבירו ביניהם חוויות מדמויות אותן גילם בכל מני סרטים של אותה העת, לא ממש הבנתי על מה הם דברו אבל זה הקסים אותי".

"מה הקסים אותך?", אני קוטע אותו רק בכדי לאפשר לו לקחת אוויר לראותיו..

"הקסים אותי שמדברים עליו. שיושבת פה קבוצה של בחורים מוצלחים, שלא מכירים אותו אישית, ומדברים עליו רק בגלל שהוא שחקן קולנוע".

"הכרת את השחקן הזה קודם? ראית סרטים שלו?" אני מנסה לברר.

"מה פתאום", הוא מזדעק. "נראה לך?! בבית שלנו לא היו כאלו דברים, ואתה יודע מה, זה לא עניין אותי בכלל. מה שהקסים אותי זה העובדה שהוא מפורסם ברמה כזו שאנשים מדברים עליו בלי שיש לו מושג על זה".

"ואימא חשבה שאתה 'פוזל החוצה'", אני משלים אותו בשקט.

"אכן, אימא ראתה בזה אמירה מתריסה, או יותר גרוע מכך, 'היא גלתה את הפנים האמיתיות של דוד משה'. אבל משום מה תגובתה לא הרתיעה אותי. להיפך, הרגשתי כאילו אימא הוציאה את כל כלי המלחמה רק כדי שלא אגלה עוד תחומים שאני נהנה מהם חוץ מלימוד הגמרא. מאז זה הרגיש לי מלחמת־קיום, לאמור – אני מושך לכיוון שלי והיא לשלה".

"תגיד, כיום יש לך קווים אדומים בחינוך הילדים שלך?"

"ברור!", הוא עונה בהחלטיות.

"איך אתה מגיב היום לו הבן שלך מגיע באמצע סעודת הפורים המשפחתית עם תחפושת שהיא קו אדום עבורך ועבור זוגתך?"

דוד משה עונה בלי להשתהות ועם זיק בעיניים: "אני מחכה לרגע שאני עומד בקרבת בני, לוחש באוזנו 'בוא שניה לחדר, יש לי משהו לומר לך'. כשנִכנס, אני אומר לו בקול החלטי – בלי שום היסטריה: זה לא זמן טוב לדבר עכשיו, אבל מיד אחרי פורים אנחנו מקיימים שיחה על כך שבחרת לבוא בצורה הזו לבית שלנו. לאחר הפורים, אני דואג למצוא זמן מתאים לשנינו לשוחח בפרטיות על הנושא ומנסה להבין מה מצבו בבית־הספר, האם הוא נהנה ללמוד? מה מצבו החברתי, בעצם לנסות להבין מה גרם לבן שלי להתחפש בדווקא לדמות הזו. אני יוצא מנקודת הנחה שיכולות להיות אינספור סיבות מדוע הוא עשה זאת. את השיחה איתו אקיים מתוך רצון אמיתי להכנס לעולמו הפנימי בניסיון ללמוד על בני משהו שכנראה היה נסתר ממני עד היום, למרות שעדיין קיימת האפשרות שזה סתם היה מעשה שובבי או היסחפות אחרי חברים מבית הספר. סביר להניח שאם אקיים שיחה בכיוון הזה, הדברים יתגלגלו אחרת לגמרי מכפי שהם התגלגלו איתי".

בסוף דבריו הוא ביקש להבהיר: "שלא תחשוב שאני לא עושה טעויות עם ילדיי, אבל לפחות אני משתדל להימנע מטעויות שנצרבו בנפשי".

ואני, אני רק לחצתי את ידו לשלום.

שתף

יצחק יונה

יצחק יונה

טיפול באמצעות אמנויות

פוסטים אחרונים

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן