IMG_20190521_233210

לאבא שלי יש סולם

תפיסת המציאות ההורית בקרב ילדינו • אבא'לה - כנס!

”לְאַבָּא שֶׁלִּי יֵשׁ סֻלָּם
מַגִּיעַ כִּמְעַט עַד שָׁמַיִם
וְאַבָּא שֶׁלִּי כֹּה רָעֵב
אוֹכֵל אֲרוּחָה פַּעֲמַיִם
וְאַבָּא שֶׁלִּי הוּא הַטּוֹב בָּעוֹלָם
וְאַבָּא שֶׁלִּי הוּא הֲכִי בָּעוֹלָם”
(עוזי חיטמן)

לא משנה אם גדלתם על השיר הזה או לא, לקרוא את השיר הזה כאבא זה השיעור הכי יעיל בהורות. לראות איך הילד הקטן הזה שמולנו מתבונן על העולם בעיניים תמימות ורואה בו דברים בעלי משמעות שטחית ודיכוטומית, ולהבין שזו הפרשנות היחידה שיש לו על העולם שסביבו – פרשנות שמולידה רגשות עזים שהם־הם קובעים – במידה רבה – איך ייראו חייו הבוגרים (תשאלו את בעלי המקצוע מתחום בריאות הנפש).

כי ככה זה אצל ילדים; לאבא אין סולם של שני מטרים, לאבא יש סולם ”עד השמים”. אבא לא אוכל יותר ממני, אבא אוכל ”שתי ארוחות”. אבא שלי הוא לא סתם אבא טוב, הוא ”האבא הכי טוב בעולם”.

אבל הסולם זה לא העניין; מה קורה כשמדובר בהתנהגויות של אבא? מה קורה, למשל, כשאבא לא התייחס מספיק לגילוי מצוקה כלשהי של הילד? מה קורה כשילד מנסה לדבר עם אבא שלו והוא ממשיך לדפדף במכשיר הפלאפון שלו? גם במקרים כאלו ”הסולם מגיע עד השמיים” קרי: אבא נטש אותי! לא אכפת לו ממני בכלל! הדבר הכי חשוב בעולם זה הפלאפון! וכן על זה הדרך.

עלינו להפנים כי ככל שגיל הילד עולה, כך מגוון הצבעים בהם הוא צובע את העולם – גדֵל, ולהיפך. הסתכלות דיכוטומית (שחור ולבן) היא גם תוצאה של ידע עולם מצומצם ורגש לא מפותח דיו, ושניהם קיימים בילדים קטנים.

בואו נחשוב עלינו כילדים, איך הבנו אירועים מסוימים ואיך אנחנו מבינים אותם היום. לא צריך לחשוב על אירועים דרמטיים, מספיק שניזכר באירועים טריויאליים ובאופן שחווינו אותם כילדים. קשה להביא דוגמאות – בגלל העובדה שכל אדם חווה חוויות אחרות בחייו, אבל נסו לחשוב על אירועים שקורים היום, כאשר אתם אבות בעצמכם, איך אתם חווים את זה היום ואיך חוויתם את אותה החוויה כשאביכם היה בסביבת הגיל שלכם כיום (חגים, התנהלות מול מורה בבית הספר, התנהגות בבית הכנסת וכדומה) – כנראה שהחוויות יהיו שונות בתכלית.

מדוע זה כך?

האירועים שקורים לנו בחיים – הם כשלעצמם אינם בעלי משקל כזה או אחר, מי ש'צובעת' אותם היא הפרשנות. בעבר פגשתי שני אנשים שמגיבים באופנים קוטביים לאותו אירוע: קול סירנה של אמבולנס. כאשר נשמע ברחוב קול סירנה של אמבולנס, לאחד עולה רגש של עצב ולשני עולה רגש של שמחה. מבירור רגשותיהם עלה כי המחשבה האוטומטית שעולה אצל הראשון היא, ”בטח מישהו קיבל התקף לב כמו שקרה לאבא שלי”, ואילו אצל השני עולה מחשבה אוטומטית ”אישה יולדת בדרך לחדר לידה, כמו אחותי שהובהלה באמבולנס לחדר יולדות”. כאמור, אותו אירוע העלה רגשות שונים, והסיבה לכך היא התנסות קודמת.

ככל שגיל הילד צעיר יותר – כך מניפת הצבעים שלו קטנה יותר. אין לו מספיק ידע עולם בכדי לספר לעצמו את הסיפור (הוא לא מבין במטרים אז הסולם מגיע עד השמיים). הנתון הזה עלול לגרום לכך שמעשים 'קטנים' שלנו יתפרשו כענקיים ובעלי משמעות לא פרופרציונאלית עבור הילד.

מה עושים?

חושבים כמו ילד! כן, ממרומי גילנו אנחנו עדיין יכולים להתחבר לילד הקטן שבָנו, אותו ילד שהיה גאה באבא שלו עד השמיים כשעשה 'מעשה גבורה' ליד כל החברים (בעצם אמרנו בלי דוגמאות..), ולהבין שגם הילד שלנו – הקטנצ'יק שעומד מולנו שצריך להרים את הראש בכדי לדבר איתנו – חווה אותנו באופן שונה לגמרי מאיך שאנחנו חווים ממש עכשיו את אותה סיטואציה, ושיכול להיות שאם נבטל את דבריו או נצעק עליו יתר על המידה, הוא ייפגע עד עמקי נשמתו ויקבל החלטה כי הוא לא בא יותר לשתף אותנו בדברים כאלה..

אבל היי, אל דאגה אבאל'ה, שינויים כאלו עושים 'שלב שלב'.

קבלו עכשיו את קלפי ההיכרות שלי בחינם ישירות לתיבת הדוא"ל שלכם

שתף

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print
יצחק יונה

יצחק יונה

ייעוץ חינוכי • הנחיית הורים • פסיכותרפיה

פוסטים אחרונים

שפת הילדים

מה תעשו כשהילד שלכם מתלונן שאתם לא אוהבים אותו? • וגם: מה הקשר בין חבילת במבה להורות מיטיבה

קרא עוד »
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן