1480074_S

קומודציה הורית

הבשורות הרעות: הרבה מן הקשיים וההפרעות של ילדינו קשורים דווקא אלינו. הבשורות הטובות: עם מעט תשומת לב מצידנו, ניתן להגיע לתוצאות ושינויים משמעותיים

תיאור מקרה: אבא של דני בן ה־12 פונה בעקבות התנהגות "בלתי נסבלת" של בנו בכל הקשור להגיינה אישית. הוא מרבה לשטוף ידיים, שוהה זמן רב בשירותים, לא מוכן להוריד זבל, מחליף בגדים פעמיים ביום, בימי הקיץ מתקלח כמה פעמים ביום, דורש שהמאכלים יוגשו אליו באופן מסוים ורק בחד־פעמי, את רוב המאכלים שהאם מבשלת הוא לא אוהב, מה שמצריך הכנת אוכל מיוחד עבורו. בקיצור, התנהגות שבני הבית כבר לא יכולים לשאת. הוא שואל מה ניתן לעשות והאם זה לא מאוחר מדי.

סביר להניח שלרובכם המקרה הזה נראה חריג, והוא אכן כזה, אך אני מבקש להיסב את תשומת לבכם למרכיב אחד בתוך ההפרעה שמתוארת לעיל – או במילים אחרות, מה החלק שלנו ההורים בכל הקשור להתנהגות לא מותאמת של ילדינו?

קומודציה הורית

ישנו מושג שאנו כהורים חייבים להכיר; "קומודציה הורית", או בפשטות יותר, התאמה הורית. מיום בו אנו נהפכים מזוג־נשוי לזוג־הורים, כולנו, מבלי לשיב לב, מתאימים את עצמנו לצרכים של הילדים שלנו. זה מתחיל מיד לאחר הלידה בכך שאנחנו מתאימים את שעות השינה והעירות שלנו לצורך של העולל, וממשיך באינספור 'התאמות', רצוניות או לא־רצוניות, באמצעותם אנחנו מתאימים את עצמנו לדרישות הילדים. ברוב המקרים ואצל רוב ההורים ההתאמות הללו הן חיוביות. כך הילד לומד באמצעות 'מודלינג' שכדי לחיות טוב בעולם הזה אנחנו נדרשים להתאים את עצמנו, אם למערכת הבית ספרית אם לחברה הסובבת אותנו וכדומה. אך ישנם מצבים בהם הקומודציה ההורית נשאבת למחוזות שבסופו של דבר מזיקים לילד.

ניקח למשל כדוגמה (קיצונית אמנם אך לצורך ההמחשה נשתמש דווקא בה) את המקרה שתיארנו קודם: כל מי שמתבונן קצת על המצב אליו הגיע הילד, מבין כי זה לא התחיל ככה, אלא הדברים קרו לאט לאט, עקב בצד אגודל. גם מבלי להכיר את הילד ואת התנהלות משפחתו, ניתן לשער כי ההתנהגויות אותן גילה הילד הופיעו באופן כזה שאם בני הבית, או במקרה הזה ההורים, היו עוצרים לחשוב מה השתנה בהתנהגותו ואיך נכון לפעול, זה לא היה מגיע למצב המתואר. אז מה היה ניתן לעשות, ואיך עליהם לפעול כעת?

התשובה היא אחת: להפסיק לערוך התאמות הוריות בכל הקשור להפרעה של הילד! בהרבה מן המקרים, בפרט כאשר מדובר בילדים, הדרכה הורית או טיפול הורי, יחליפו טיפול פרטני בילד, זאת מכיוון שילד תלוי הרבה בסביבתו, ומשכך, התפתחות ההפרעה תלויה רבות בסביבה שלו. ככל שההורים ישכילו להבין היכן המקום שלהם בסיפור, ואיפה הם מכשירים את הקרקע להתפתחות ההפרעה של הילד, כך ייקל עליהם להימנע מכך ולעזור לו באופן משמעותי שלא לפתח הפרעה, ובמקרה שהיא כבר התפתחה, לסייע לו להיפטר לפחות מהחלק הבלתי נסבל שהיא מביאה איתה. למשל, הדרישה של הילד להכין אוכל שמותאם רק עבורו, או הסירוב להוריד זבל וכדומה, אם הדרישות האלו ודומיהן היו נתקלות בסירוב נחוש ורגיש מצד ההורים, סביר להניח שההפרעה לא הייתה מגיעה למימדים כאלו. וגם כאשר היא הגיעה למימדים בלתי נסבלים, ביכולתם של ההורים לעשות לזה סוף לאט ובהדרגה הנדרשת.

כאמור, מקרה זה הוא אכן קיצוני ורוב ההורים אינם נתקלים במצבים כאלו, אך אם 'נמיר' את המקרה הזה להתנהגויות 'טריוויאליות' של ילדנו, נמצא שהרבה מן ההתנהגויות הלא רצויות שלהם יכולות להשתנות באם נעמיד לנגד עינינו את הכלל שהתאמה הורית היא רצויה ומרוצה – כל עוד היא מתאימה לערכים ולתפיסות שלנו, ועלינו להיות עירניים כל העת, וכאשר אנחנו מגלים, למשל, שאנחנו נדרשים להגן על ילדנו מול המורה שלו, פעם אחר פעם ואפילו לשקר בשבילו על כך שלא הרגיש טוב ולכן לא יכל להגיע לבית הספר בזמן וכדומה, עלינו להבין כי זוהי נורה אדומה ולהבחין בכך שאנחנו מבצעים התאמות לא טובות שלנו מול ילדנו ולפעול כפי הצורך על מנת לחדול מכך.

ולסיום: אם אתם קוראים את השורות האחרונות ואתם מזהים שבדפוס ההורי שלכם קיימת קומודציה הורית, אני מאוד ממליץ לכם לקיים חשיבה משותפת (שלכם מול עצמכם, או שלכם מול מחנכ/ת הכיתה) ולחשוב יחד על דרכים שיאפשרו לכם לחדול מכך באופן שיישארו רק ההתאמות הראויות והמיטיבות.

שתף

יצחק יונה

יצחק יונה

טיפול באמצעות אמנויות

פוסטים אחרונים

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן