התקף חרדה - חלק א

בגיל 14 וחצי הגיע התקף החרדה הראשון של יאיר” – חלק א’

הכול התחיל בבוקר יום שישי אחד בשעה עשר. הוא, נער בן ארבע עשרה וחצי, שוקד על תלמודו ב’סדר א’ באולם ביהמ”ד. לפתע ובלי כל סימנים מקדימים הוא מתחיל להרגיש סחרחורות. מיד נשכב על הספסל ומרים רגליים כדי להזרים דם לראש. החברותא היה הראשון שקלט את זה ורץ להביא לו כוס מים. המשגיח, שעמד בקצה השני של בית המדרש מבין שמשהו אינו כשורה וממהר להזמין אמבולנס.

תוך דקות אחדות מגיח מפתח בית המדרש כונן רפואת חירום, בודק אותו ומציע לו להתפנות לבית החולים להמשך בדיקות. זו הייתה גם ההמלצה של פרמדיק מד”א שהגיע כמה דקות מאוחר יותר. הוא מסרב להתפנות ומבקש שייקחו אותו במונית לבית החולים הקרוב.

בבית החולים מחכה לו אמו שניכר היה כי היא דואגת נורא. יחד הם עורכים את כל הבדיקות. הכול נמצא תקין. הרופא מסביר לאם ולנער כי הכול בסדר ושכנראה משהו באיזון לחץ הדם שלו בגוף לא היה תקין מסיבה כלשהי ועכשיו הכול בסדר. האם מודה לרופאים ופונה לחזור עם בנה הביתה להמשך ההכנות לשבת המלכה. נראה כאילו הכול נגמר וכי הסאגה הזו מאחוריהם. “נראה” אמרנו כי באמת, מאז הכול התחיל, התחיל ולא נגמר.

שבת בבוקר, אבא מעיר אותו לתפילת שחרית בישיבה, יאיר (שם בדוי כמובן) מתמהמה לקום ומבקש להמשיך לישון עוד קצת. זה ממש לא מתאים לו, הוא בחור חרוץ שלא מפספס תפילות וסדרים בישיבה. “מה קורה?” – שואל אבא. “לא מרגיש טוב, צריך לנוח קצת”, הוא עונה מבעד לשמיכת הפוך. אמו נחלצת לעזרתו ומבקשת מהאב כי יניח לו. “הוא עבר חוויה לא נעימה אתמול, ניתן לו קצת לנוח”. וכך עוברת לה השבת על מי מנוחות כאשר העובדה היחידה שמעיבה על שלוות השבת היא, שיאיר לא משתתף בארוחות השבת עם כל המשפחה – אבל לא נורא הם יתגברו על זה.

יום ראשון, השעה שש וחצי בבוקר, הבית מתחיל להתעורר לשבוע חדש, בני המשפחה קמים מי בחדווה ומי בעצלתיים ומתחילים להתארגן ליציאה. אבא יצא מוקדם יותר לתפילה בעוד אימא מפקדת על התארגנות הבוקר במיומנות מעוררת התפעלות. מכינה את הסנדוויצ’ים לילדים, נושקת לכל אחד בלחי ומלווה אותם להסעות. היא חוזרת הביתה ואפילו לא חושבת לסור אל חדרו הקטן של יאיר – הנער המתבגר שלה, כי הרי אין צורך, הוא קם מאוד מוקדם בבוקר והוא אמור להיות כבר ב’סדר’ שלפני התפילה.

היא פונה לצאת לדרכה – אבל אז, כמו בפלאשבק, היא נזכרת באירועי היומיים האחרונים ומחליטה לבדוק שאכן הכול בסדר. היא פותחת את דלת חדרו של יאיר ורואה אותו שוכב במיטה בעיניים פקוחות, מבט אחד לתוך עיניו והיא מבינה; הוא לא ישן כל הלילה!

“מה קרה? היית ער? למה לא קמת? קרה משהו? יאיר…!

“אימא, אני לא מרגיש טוב, יש לי שוב סחרחורות”, הוא אומר בקול דאוג.

“אבל היינו בבית חולים, הרופא אמר שהכול בסדר!”

“אני יודע, אני רוצה לבדוק את זה שוב”.

אימא מבינה שהיום היא כבר לא תגיע לעבודה בזמן, היא מתקשרת למקום העבודה ומודיעה על איחור.
שוב סדרת בדיקות שלאחריהן הרופאה מודיעה שאין כלום והכל בסדר. “הוא צריך קצת מנוחה והכל יהיה בסדר בע”ה” היא מסכמת והם פונים לצאת.

לא היה יוצא מן הבית בלי בקבוק מים

 

“טוב, אני אוריד אותך בבית, תמשיך לנוח קצת ובהמשך השבוע תחזור לישיבה”, היא אומרת.
“אימא, אני צריך שיהיה איתי מישהו בבית, כי אם יקרה שוב שאתעלף אני חייב שמישהו יהיה איתי!”

אימא מקבלת עליה את הדין באהבה, הם מגיעים הביתה והיא נשארת איתו עד שאבא חוזר הביתה.

נקצר את השתלשלות האירועים ונספר לכם כי מעגלי ההימנעויות הלכו והתרחבו. ששה חודשים (!) אח”כ ויאיר חייב להיות כל הזמן צמוד לבן לוויה, מחזיק באמתחתו באופן קבוע בקבוק מים, נמנע מלצאת לרחוב וגם כאשר נאלץ לעשות זאת הוא הולך אך ורק בצדי הרחוב (אם תהיה לי סחרחורת שיהיה לי במה להחזיק), בעוד יומיים הוא הולך לעשות בדיקות דם בפעם ה12 ועוד שלל הימנעויות והתנהגויות ביטחון.

אין צורך להרחיב איך כל זה משפיע על חיי החברה והמשפחה שלו. מנער חיוני, מתמיד ומלא בשמחת חיים הוא הופך לצל אדם כאשר בתוך כל זה הוא מנסה שאף אחד לא יידע כלום על מה שעובר עליו. לחברים בישיבה ואף למשפחה הקרובה הם מספרים שיש לו “מונו” ומחכים שזה יעבור..

במשך כל החודשים שחלפו, האם המתוסכלת קיימה אינספור שיחות נפש עם יאיר בניסיון לשכנע אותו כי אין כלום; “הרי בדקנו יותר מעשר פעמים וכל פעם אומרים שאין לך כלום! כנראה שבאמת אין לך כלום והכל בראש שלך”.

“איך אין לי כלום אם כל פעם שאני מנסה לחשוב על לצאת מהבית יש לי סחרחורות ודפיקות לב חזקות, איך?!”

יאיר החל לצבור כעסים שנבעו מתסכול מתמשך על כך שלא מבינים אותו.

ואז הם הגיעו לטיפול.

בפגישת ה”אינטייק” סיפרה אמו על השתלשלות האירועים וסיכמה כי ‘הגיעו מים עד נפש’ וכי לא ניתן להמשיך ככה!

ביקשתי כי לפגישה השנייה יאיר יגיע בלוויית אמו כפי שחפץ אך לחדר יכנס לבד.

לפגישה השנייה יאיר הביא אתו פתק קטן (ובקבוק מים…), “תקרא, אולי תבין מה עובר עליי בזמן האחרון”, הוא אומר ומניח את הדף על השולחן.

בהסכמתו אני מצטט חלק מתוכנו:

אני יודע, קוראים לזה חרדה, אבל מה זה משנה תמצאו לי כבר תרופה!
לעולם לא תבינו – אתם שמסביבי, הרי אצלכם הכול רגיל ואני, אני כבר לא אני.
מרגיש כאילו חי במציאות שונה, כל מה שמתרחש סביבי הוא כמו סרט נע.
אין שום דבר בטוח בחיי, והבושה, אוי הבושה!” 

(המשך המכתב כולל מוטיבים אישיים ולכן לא אצטט)

בחרתי להביא לכם את סיפורו של יאיר מכיוון שאנו עלולים להיתקל במצבים דומים אצל אנשים קרובים. מסתבר כי התופעה איננה כה נדירה (הנתונים מצביעים על כ25% מהאוכלוסייה בישראל שחוו אי פעם התקף חרדה, כאשר זה נע סביב הרצף של מחרדה קלה שחלפה כלא הייתה, ועד חרדות קשות שמשבשות את מהלך החיים התקין ואף גורמות לתחלואות נלוות כמו דיכאון וכדומה). העובדה שאנו לא נתקלים בזה לעיתים קרובות היא שהסובל ממנה יעשה הכול כדי שלא תרגישו שהוא מתמודד עם זה, או בגלל שהוא באמת לא יודע מה יש לו ומלחיץ אותו לדבר על זה, או שהוא פשוט מתבייש לעשות רושם של “פגום”. לכן נחוצה המודעות שלנו לנושא: א. כדי שלא נוסיף קושי על קושי (“אתה בריא, זה הכול בראש שלך!”) ב. שנדע לזהות התנהגויות שידליקו אצלנו נורות אדומות ושנדע כי חייבים לשלוח אותו לטיפול כמה שיותר מהר כיון שלמשך זמן ההפרעה ישנה משמעות להצלחת הטיפול ולאורכו.

בפרק הבא נמשיך עם המקרה של יאיר ואשתף אתכם בתהליך שעברנו עד שחזר ברוך השם למסלול החיים הרגיל (ספוילר: החרדה לא “התאיידה”, היא נחלשה והוא למד לחיות עם השאריות).

קבלו עכשיו את קלפי ההיכרות שלי בחינם ישירות לתיבת הדוא"ל שלכם

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print
יצחק יונה

יצחק יונה

ייעוץ חינוכי • הנחיית הורים • פסיכותרפיה

העיקר לא לפספס!

הילדה ‘מפספסת על הבגדים’ כי לא רוצה להפסיד דקות מהמשחק • וגם: מהי ‘חשיבה־לא־מקדמת’ ואיך משנים אותה? • את הטור הזה אל תפספסו!

קרא עוד »

קומודציה הורית

הבשורות הרעות: הרבה מן הקשיים וההפרעות של ילדינו קשורים דווקא אלינו. הבשורות הטובות: עם מעט תשומת לב מצידנו, ניתן להגיע לתוצאות ושינויים משמעותיים

קרא עוד »
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן