שאלה שנשאלתי(קיצרתי כמתבקש): הילד שלי בן שנתיים התרגל לישון במיטה איתי ועם בעלי, הוא ישן ממש צמוד, חייב להרגיש אותי או את בעלי, מאז שנולד תופס בחוזקה משהו ולא משחרר גם בשינה ומתעורר המון פעמים בלילה כשהוא מתעורר הוא חייב את המגע שלי או של בעלי. היום לדוגמה השארתי אותו 2 דקות במיטה שלי והוא ממש צרח ויצא מהחדר כולו רועד ותפס את הראש שלו בשתי ידיים. בעיניי יש משהו מאד תלותי ולא פתור מאז שנולד. שהיה בן 3 חודשים אח שלו לקח אותו בלי רשותי בעגלה לשנייה, הטה קצת את העגלה והוא נפל ומאז גם בי זה נתפס כטראומה ממשית ואני בטוחה שגם לו. בנוסף, בהריון איתו לא נשמרתי מספיק ונפלתי מספר פעמים בעבודתי כמדריכה במכון כושר. אשמח לעזרה כי אנחנו ממש מיואשים ועייפים אבל כואב לי ממש הלב לתת לו לבכות אני פשוט לא מסוגלת.
תשובה:
את כותבת כי להרגשתך יש משהו מאד תלותי ולא פתור בילד מאז שנולד. על פי הדברים שכתבת (וביתר הרחבה במקור), נראה כי מקור הקושי הוא עוד טרום הלידה. נפילות חוזרות ונשנות של האם בחודשי ההיריון בהחלט עלולות להיחוות על ידי התינוק כטראומה. ההיסטוריה של התינוק מאוד מסבירה את ההיסטריה שהוא מגלה במצבי דחק כאלו ואחרים (ויניקוט 1949).
מסיבה זאת אינני ממליץ לכם על דרך פעולה התנהגותית, למרות שבדרך כלל בבעיות שינה ובקשיי הסתגלות אחרים – דרכי פעולה התנהגותיים מאוד מועילות, במקרה זה אינני ממליץ לנהוג כך, זאת חרף העובדה שהזכרת בדברייך שאצל הבייביסיטר זה עובד, כי עדיין, לא כל מה שעובד הוא בהכרח מיטיב עם ילדינו.
עם זאת, אין זה אומר שמעתה עליכם למלא אחר כל 'הדרישות' של בנכם. בהתחשב בהיסטוריה של הילד, עליכם לנהוג באופן המשלב בין רגישות גבוהה לילד, לבין תגובות שיאפשרו לו להתרגל לנורמות של הסביבה.
בכדי להקל עליכם לעשות זאת, דמיינו, את ובעלך, שאין מדובר בתינוק בן שנתיים, אלא באדם בוגר שחווה טראומה. אדם טראומטי זקוק מצד אחד להכלה והכרה בחוויה הטראומטית, ומהצד השני למישהו שיוציא אותו מהמקום אליו הוא נכנס. כלומר, לא לנהוג איתו בצעדים דרסטיים ובאיומים שאם לא יישר קו עם הנורמות יורע לו, אלא במקום זאת הרבו לחבק אותו (ציינת שהמגע ההדוק מאוד בולט אצלו, וזו בהחלט תגובה שיכולה להתקשר לחוויה טראומטית, וטוב שיקבל את זה מכם בכל הזדמנות שהיא נורמלית) ולאפשר לו להרגיש מגע אנושי. ובאותה העת לנסות לבנות לו תוכנית שתאפשר את הספרציה הבריאה מכם ההורים.
מצד אחד להבין את החרדה שלו מהיפרדות, ומהצד השני לאפשר לו לחוות קצת לבד. ואם מבחינתו לבד זה שיושבים לידו ולא נוגעים בו עד שנרדם, אזי תשאפו לשם (אם תצליחו להגיע למצב שאתם רק יושבים בסמוך אליו בלי המגע האובססיבי עד שנרדם, זה הישג נפלא והתקדמות בריאה עבורו), כלומר, המטרה שלכם לא צריכה להיות שיהיה כמו כולם, אלא שיתחיל לחוות תהליך של להתחיל להיות כמו כולם. ולהבין שמדובר בצעדים קטנים אך משמעותיים עבורו. בתקווה שיחווה את זה כתיקון לחוויות טראומטיות ראשונית שקרו עוד בטרם נולד.
בנוסף, אם תנסו דרכי פעולה כאלו ואחרים ותגלו שהוא לא מגיב להן כמצופה, אני מאוד ממליץ לפנות לפסיכולוג ילדים, על מנת שבנכם יקבל אבחון ובמידת הצורך טיפול מקצועי.