התמודדות עם פחדים בקרב ילדים

שבע בערב, השכבתם את הילדים לישון, סופסוף התפניתם לעיסוקיכם בלי רעש ילדים סביבכם ואז זה מתחיל; "איייימאאא בואי רגע!".. את מגיעה לחדר, רואה את שני הבנים כבר כמעט רדומים אבל הבת, שזה עתה מלאו לה שש, עדיין ערה. את משווה לקולך טון ענייני ואומרת: "כן?" "אימא אני מפחדת!"
"ממה את מפחדת?" את מנסה לברר, "מהחושך!", היא עונה בקול מתוק ומבועת. "טוב, אדליק את מנורת הלילה ואשאיר אותה דולקת עד שתירדמי". את מדליקה לה את מנורת הלילה, מעניקה נשיקת לילה טוב בפעם השנייה ויוצאת מן החדר.

את מתיישבת ומתחילה לשקוע בדו"ח שאת חייבת להגיש מחר בבוקר. עוברות עשר דקות, את לוקחת לעצמך "הפסקת נשימה" קצרה, מותחת את הידיים, מיישרת את הגב ומתיקה את העיניים מצג המחשב ו.. היא עומדת שם קטנה ומפוחדת מבלי להוציא הגה מהפה.

"אביטל מה קורה, למה את פה?!" את מטיחה בתסכול, "מה יהיה? ביקשת אור, הדלקתי לך את האור, תעלי לישון, למה קמת? את לא תוכלי לקום מחר בבוקר לגן!"

היא ממלמלת משהו שנשמע כמו "… מפחדת". "אבל הדלקתי לך את האור, אמרת שאת מפחדת מהחושך אז הדלקתי לך את האור!" "עכשיו תעלי לישון!"

"אני מפחדת ממשהו אחר"

"ממה את מפחדת?"

"מהסיפור של יוסי סוכריוסי"

"ממה??"

"מהסיפור של יוסי סוכריוסי"

"מה יש בסיפור של יוסי סוכריוסי?" את שואלת בלי טיפת הבנה.

"זה מפחיד אותי"

"מה מפחיד בסיפור הזה?" – את מנסה להבין.

"שיוסי עשה קולות כשהוא אכל סוכריות ואבא שלו חשב שמישהו נכנס לבית והוא הזמין את המשטרה"

את פורצת בצחוק, מלטפת את שערה ואומרת "זה לא באמת, זה רק בשביל להזהיר אתכם שלא כדאי לאכול הרבה סוכריות מתוקות! בואי חמודה, בואי אני אתן לך נשיקה חזקה חזקה ותעלי לישון".
הילדה מושכת בכתפיה כמסרבת. את נוטלת את ידה ומלווה אותה לחדרה, משכיבה אותה, נושקת לה בשלישית ויוצאת מן החדר.

את מתיישבת שוב ליד המחשב אך לא עוברות שתי דקות והיא שוב נעמדת סמוך למשקוף חדר הילדים.
את מבינה ש"בטובות זה לא ילך", מגביהה את קולך ומאיימת "אם את קמה עוד פעם אחת מהמיטה, מחר את לא הולכת לחני אחרי הגן, את תחזרי הביתה כמו כל יום, שמעת אותי?!"

"אבל אימא אני מפחדת"

"ממה? הסברתי לך שאין מה לפחד מיוסי סוכריוסי, הוא בסך הכול ילד חמוד שאוכל סוכריות ואבא שלו התבלבל, וזה בכלל לא אמיתי! הסברתי לך, נכון? אז ממה יש לפחד?!"

"אותי זה מפחיד!", היא קובעת בקול רם ופורצת בבכי קולני וארוך שאין עם מי לדבר.

את נכנעת: "טוב, בואי אני יהיה איתך בחדר עד שתירדמי.

נשיקה רביעית, עשר דקות והילדה נרדמת.

לא צריך להיות אימא של אביטל כדי לדעת שמחר התסריט יחזור על עצמו בווריאציה כזו או אחרת.

מה באמת עובר על הילדים שלנו כאשר הם מפחדים ואיך נתמודד טוב יותר עם תופעות מהסוג הזה?
כמבוגרים, יש לנו רצון לראות את ילדנו גדלים בקצב מהיר. כחלק מרצון זה אנחנו מנסים "להכשיר אותם לעולמם של המבוגרים" תוך מחשבה ש"נסביר להם את הפרנציפ וככה הם יבינו".

אך ברור שלכל גיל ישנה את הבשלות הרגשית שלה, וכמו שאדם זקן לא יכול לשכנע אדם בגיל שלושים שאין כמו השנים של הפנסיה, למרות שלגילו זה מתאים מבחינה רגשית וגופנית.

פחד הוא בעיקרו רגשי ולא רציונאלי וככזה, אי אפשר לפוגגו עם "טיעונים והוכחות".

בסוף את נכנעת

אז מה כן? איך נגיב בצורה נכונה למצב כזה?

ראשית, כהורה, צריך להבין שלמרות שהסיטואציה קורית בשעה 19:00 בערב, הזמן שאת/ה עם הכי פחות כוחות, למרות זאת, א"א לפתור זאת במשפט ונשיקה! אם כהורים נפנים זאת, יהיה לנו יותר קל להתמודד עם הסיטואציה מבלי להגיע לכעסים. ננסה להיזכר בלילות שהיינו צריכים לקום בלילה בשביל להאכיל את הילד/ה ולמרות השעה המאוחרת לא כעסנו על הילדה ולא ביקשנו ממנה "להמתין עד הבוקר עם האוכל"..

לתת לגיטימציה לפחד אך לא למושא הפחד:

שנית, ננסה לתת לגיטימציה למושג הפחד, "גם אני פוחד/ת מדברים מסוימים, ישנם דברים מפחידים וכשהם קורים זה לא נעים לי בכלל – אבל בד"כ זה עובר לי ואני מרגיש/ה טוב.." "ספרי לי מה קורה שם בסיפור של יוסי סוכריוסי".

ניקח בחשבון שיכול להיות שהילד/ה לא ירגישו בנוח לשתף אותנו בפחדים, אבל כבר הצלחנו, הצלחנו לנסוך בו תחושה שזה נורמאלי ולגיטימי ועכשיו הוא פנוי להתמודד עם מושא הפחד כי הוא לא עסוק בבושה שאופפת אותו מעצם היותו "פחדן".

גם אותנו הפחדים אופפים מדי פעם ואנחנו מתמודדים איתם על פי רוב בהצלחה כי אנחנו פנויים לטפל במושא הפחד (פותחים חלון, מתקשרים לבן המשפחה לשלומו חששנו וכדו'). ואכן, גם אנחנו כמבוגרים, אם נימַצא במצב של פחד ונהיה טרודים מ"מה יקרה אם ידעו מזה", נתקשה להתמודד עם מושא הפחד.

להימנע מביקורת:

ביקורת, גם אם היא סמויה, תוסיף לפחד גם את אלמנט החרדה וחוסר הביטחון ביכולת של הילד להתמודד עם זה מתישהו. לכן נמנע ממשפטים כמו: "אתה כבר ילד גדול, אין לך ממה לפחד!" או "תראה את אחיך הקטן, הוא הולך לישון בלי שאני מרדימה אותו".

נזכור גם, שזה לא תענוג גדול לילד.. הוא סובל יותר מאיתנו עכשיו. אם נסתכל על זה כך, יהיה לנו יותר קל להיות שם בשבילו למרות השעה והעיסוקים.

כאמור, נבדוק עם הילד האם הוא מוכן לפתוח איתנו את זה. בכל מקרה לא נלחץ עליו – זה עלול להגביר אצלו את החרדה ולגרום לחוסר ביטחון.

נתייחס לפחד הספציפי (מושא הפחד):

נתייחס לפחד הספציפי ונשתמש בטכניקות שיעזרו לילד למוסס את הפחד. בין היתר, אפשר להשתמש עם טכניקת "החץ היורד" (המוכר לנו מתחום התרפיה ההתנהגותית), לפיה אנו "יורדים" עם הילד לליבת הפחד ונמצאים שם איתו במטרה שהוא יחווה את מה שהוא כ"כ מפחד לחוות והוא יראה שזה לא כ"כ גרוע וכי הוא מסוגל להתמודד עם זה. (חשוב שבזמן השמיעה של הסיפור מפי הילד נגלה פנים רגועות ונעימות ע"מ שנפעיל את "אפקט המראה" בו האדם שלפניך מושפע רגשית ולאח"מ פיזית מהתגובה שלך.)

נשתמש במקרה שלנו לדוגמה:

"מה אמרת שאבא של יוסי הזמין?"

"משטרה"

"והמשטרה הגיעה בסוף?"

"לא"

"בואי ננסה לדמיין ביחד שהיא כן מגיעה"
)בשלב זה הילד יכנס לבעתה מסוימת וצריך להיות רגישים לכך – להגיד את זה בטונציה שלא מלחיצה)

"אבל היא לא הגיעה בסוף!" (מנסה להימנע מלגעת במושא הפחד)

"נכון, אבל זה סיפור שלא היה אז גם לנו מותר לשנות קצת!"

"טוב"

"המשטרה מגיעה לקרבת הבית של יוסי סוכריוסי ומה היא עושה?"

"שואלת איפה יוסי סוכריוסי גר"

"אומרים לה שבקומה שנייה והיא עולה למעלה ו?.."

"היא דופקת בדלת"

"מי פותח להם את הדלת?"

"אבא של יוסי סוכריוסי"

נמשיך עם הילדה עד שהיא תסיים את הסיפור שמצאו מאיפה הרעש והבינו שזה יוסי והמשטרה חזרה כלעומת שבאה..

טכניקה זו עשויה להוריד את רמת החרדה של הילדה מהסיבה שהיא "טרינספרה" את החוויה מדמיון למחשבה רציונאלית ששם אנחנו יותר שולטים.

חשיפה הדרגתית בהסכמה:

אם נמשיך עם המקרה של אביטל נציע לה לאחר מכן להיחשף למושא הפחד בהדרגה (מבחינתה מושא הפחד הוא לדמיין את הרעשים בבית של יוסי סוכריוסי והזמנת המשטרה כאשר היא נמצאת בחדר לבד).
נציע לה: "אני יוצאת מהחדר ואשהה בסלון עד שהמחוג מגיע לפה (מראה לה קו מסוים בדקות של השעון) ואם תעלה המחשבה של הפחד תנסי לחשוב על הסוף הטוב שחשבנו יחד".

כך נמשיך בחשיפה בשלבים עד שהילדה תאמן את עצמה להתמודד עם המחשבות הלא נעימות.

אימון לחשיבה חיובית:

נאמן את הילד/ה לחשיבה חיובית. ניתן להתחיל לספר לילד/ה סיפורים שעובדתית הסוף שלהם נראה גרוע ונציע יחד סוף טוב יותר, אך חשוב שהוא יהיה הגיוני. כך נאמן אותו/ה ליצור מחשבות ומסקנות חיוביות לשלל מחשבות החולפות במוחו של ילדנו בשנות ילדותם.