רדיו

כבו את הרדיו! זה סתם מלחיץ אותם! • על ‘טראומה’, ‘חוסן נפשי’ ומה שביניהם

מילא אנחנו, אבל מה עם הילדים? למה הם צריכים להיות שרויים במתח כל כך הרבה שעות? האין אנחנו יודעים שזה עלול להזיק להם בהווה או בעתיד? • כנסו

אני מנסה להבין לשם מה? לשם מה הרדיו/טלביזה דולקים בקול?

לשם מה קולות האזעקות, הסירנות, הפצועים והפרשנים נשמעים בקולי קולות בבית?

שלא נפסיד – חס וחלילה – דיווח או פרשנות? תחזיות וגילויי עתידות?

מילא אנחנו, אבל מה עם הילדים? למה הם צריכים להיות שרויים במתח כל כך הרבה שעות? האין אנחנו יודעים שזה עלול להזיק להם בהווה או בעתיד?

ולא. לא מבקש שנתנתק מהמדיה עד יעבור זעם. להיפך, יש להישאר מעודכנים בהתפתחויות – כחלק מפעולות ההתגוננות. אבל מדוע, למען השם, מדוע להשרות אווירה לחוצה בבית?

בואו נדבר רגע על חוסן נפשי.

כולנו עוברים טראומות בחיים. חלקן מטלטלות אותנו יותר וחלקן פחות. המידה בה הטראומה מכתיבה את המשך חיינו, תלויה בחוסן הנפשי של האדם.

חוסן נפשי נחוץ בכל גיל אבל הוא קריטי בגיל הילדות. בגיל הילדות נבנית אישיותו של האדם בשלבים, זאת על ידי תהליכים פסיכולוגיים שעוברים על הילד. ישנה חשיבות עליונה ל’צליחת’ השלבים באופן תקין על מנת שהילד יגדל ויתפתח כשורה.

בהקשר הזה – טראומה היא ‘אבן־נגף’. החוויה השלילית פוערת ‘בור’ ברצף הזה שנקרא ‘שגרת ההתפתחות’. היא מלמדת את האדם מסרים סותרים המשבשים את ההתפתחות התקינה (העולם הוא מקום לא בטוח, אין צדק בעולם, הרעים מנצחים, מחלות אורבות בכל פינה וכדומה – כל האמונות ההפוכות מהאמנות שעוזרות לנו לחיות בשלום עם העולם הזה).

חוסן נפשי הוא כשמו כן הוא; חסינות נפשית מפני אירועים טראומטיים.

איך מתחסנים נפשית?

בגדול, על ידי חשיפה מבוקרת של אירועים העלולים לקרות;

בזמני שגרה חושפים את הילד לאירועים העלולים לקרות, תוך הבאת מידע אמין וענייני על התופעה וכן מציאת דרכי התמודדות אישיים (מה מלחיץ אותי? מה מרגיע אותי? מה אני עושה ברגע שמתרחש אירוע מסוים? ועוד). כל זה ועוד מחסנים את נפש האדם על ידי כך שכאשר האירוע מתרחש חלילה, אין הוא נתפס כ’טראומה’ אלא כ’אירוע עצוב מאוד’. זה כבר לא ‘שבר’, זה עוד מהמורה שעוברים בחיים. טראומה היא טלטלה, וככל שהילד יהיה מוכן יותר לאפשרות שהאירוע יקרה, כך נפשו תתפוס את זה באופן יותר בריא. זהו חוסן נפשי.

בהתאם להבנה הזו, בשנים האחרונות נכנסה למערכת החינוך  “תוכנית חוסן”. התוכנית כוללת:

  • הקניית כלים להתמודדות עם מצבי לחץ בשגרה ובחירום.
  • הפחתת תסמיני טראומה אחרי אירוע חירום.
  • רכישת כלים להתמודדות עם מצבי לחץ בשגרה ובחירום.
  • חיזוק הקשר בין התלמידים לבין עצמם ובינם לבין המחנכים.
  • קבלת כלים להתמודדות עם מצבי לחץ ולהעברת המיומנויות לתלמידים.
  • חשיפה לקשיי התלמידים.
  • ‏שדרוג תפקיד המחנכים והמעמד המקצועי.
  • הכשרת היועצים כצוות אבחון והתערבות ראשוני.
  • הכשרת הצוות הבית־ספרי לרכישת שפת החוסן.

מסתבר שהמערכת החינוכית דווקא מקיימת חשיבה מאומצת להגן על ילדינו. ומה אנחנו עושים בשביל זה? מה אנחנו עושים בשביל בריאותם הנפשית?

נכון נעשה אם נחשוב היטב מה מההרגלים שלנו, בפרט בעת חירום, מסייעים לילדינו ומה להיפך וננהג בהתאם.

איך כדאי לנהוג בבית?

במקרה בו מתרחש חלילה אירוע חירום, ראשית, נכיל כל גילוי חרדה מצד ילדינו. ניתן לגיטימציה לרגשותיהם.

נאפשר להם לדבר ולדבר. הם זקוקים לונטילציה יותר מאשר לעצותינו. האוורור  הזה יתאפשר רק כאשר נאפשר להם ‘לשחרר לחץ’. במידה והם לא מדברים, נעודד אותם לדבר.

בעוד הם ‘מתאווררים להנאתם’, נתור בין המשפטים שלהם אחר עיוותי חשיבה, פרשנות לא מותאמת וכדומה – במקרה שישנם כאלו, ולאחר שהם דברו מספיק, נקיים יחד איתם ‘חשיבה פעם שניה’, האם כך הם פני הדברים? האם לא הגזמנו קצת? הילדים זקוקים שנתווך להם את העולם ברגישות, מבלי לדרוך על רגשותיהם.

רצוי להכין את הילדים (כל ילד בהתאם לגילו) על העתיד להתרחש (אולי, לא בטוח, גם אבא ואימא עדיין לא יודעים בדיוק מה יקרה, כולנו מחכים לראות מה יילד יום).

בכל מה שקשור לאווירה בבית, נשתדל ככל הניתן שהבית יהיה מקום רגוע, בלי רעשי רקע מיותרים. נתעדכן אנחנו בדרכים המקובלות מבלי להכניס את כל הבית לאווירה מלחיצה. הדיבור בין ההורים אודות המצב הבטחוני יהיה ענייני וקונקרטי, לא ללחוש, זה עלול לשדר לילדים ש”משהו רע עומד לקרות – עד כדי כך שאבא ואימא נזהרים שלא נשמע”.

נשדר ביטחון: “אבא ואימא שומרים עליכם. אנחנו מעודכנים ויודעים בדיוק מה צריך לעשות אם וכאשר תהיה אזעקה. יש לנו כך וכך שניות להיכנס למרחב מוגן. לאחר עשר דקות נצא מהמרחב המוגן ונחזור לבית”.

ודבר אחרון:

אם חלילה אירע אירוע חירום ונראה לנו כי הילד ‘לקח את זה קשה’. כל עוד המצב המלחיץ קיים, אין זה חריג, אבל אם עברו שבועיים מסיום המצב המלחיץ (תום הלחימה) ועדיין לא נראים סימני רגיעה במצבו הנפשי של הילד, יש ליידע את יועץ בית הספר ולדאוג להמשך טיפול. במובן הזה, טיפול מוקדם מקצר מאוד את תהליך ההחלמה.

מאחל לכולנו ימים שקטים מלאים באהבה ושלום.

קבלו עכשיו את קלפי ההיכרות שלי בחינם ישירות לתיבת הדוא"ל שלכם

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print
יצחק יונה

יצחק יונה

ייעוץ חינוכי • הנחיית הורים • פסיכותרפיה

העיקר לא לפספס!

הילדה ‘מפספסת על הבגדים’ כי לא רוצה להפסיד דקות מהמשחק • וגם: מהי ‘חשיבה־לא־מקדמת’ ואיך משנים אותה? • את הטור הזה אל תפספסו!

קרא עוד »

קומודציה הורית

הבשורות הרעות: הרבה מן הקשיים וההפרעות של ילדינו קשורים דווקא אלינו. הבשורות הטובות: עם מעט תשומת לב מצידנו, ניתן להגיע לתוצאות ושינויים משמעותיים

קרא עוד »
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן