ידעתם שיש קשר הדוק בין בקשת סליחה לחינוך למוגנות?
בואו נחשוב רגע, הלא כאשר מדובר באדם שפוגע בילדים זה לא באמת כוחות; הוא מבוגר, ערמומי ועם כוח פיזי, ומולו עומד ילד קטן, תמים ודי חלש. אז למה, אם כן, מועיל החינוך למוגנות? האם באמת הילד יוכל לגייס את כוחותיו ולצעוק? ומה אם אין אף אחד בסביבה שישמע את קריאותיו?
התשובה לכך היא, שאמנם מפגיעה חד־פעמית מאוד קשה להתגונן ולמגן את הילדים מפניה, אך בהחלט ניתן למגן אותם כך שפגיעה חד־פעמית לא תמשיך למסכת של פגיעות. השבר הפסיכולוגי שמתרחש במסכת ארוכה של פגיעות הוא לאין שיעור מפגיעה חד־פעמית! הן בהיבט של הפגיעה הן בהיבט של השיקום.
החינוך למוגנות נכנס ומועיל בעיקר למן אחרי הפגיעה הראשונה. כמובן שחינוך למוגנות יכול להועיל גם במניעת הפגיעה הראשונה, אך הוא מועיל ואפקטיבי יותר לתגובה נכונה מצד הילד הנפגע – כך שהפגיעה החד־פעמית לא תימשך לרצף של פגיעות לאורך זמן.
אמרתי לך!
ההסבר לכך הוא, שישנם מספר רב של גורמים שמשפעים על ההחלטה של הילד שלא לספר שנפגע. כאשר נזהה את אותם גורמים, נדע מה עלינו לעשות בכדי לנטרלם – או לפחות להקטין את השפעתם. אחד מהגורמים האלו הוא הפחד להודות שטעה. בהרבה מן המקרים הפגיעה התאפשרה לאחר שהילד לא שעה להוראות ההורים שלא להיענות למגע עם מבוגרים זרים או להצעות שאינן הולמות. עכשיו תחשבו כי לאחר שהילד 'המרה את פי ההורים' מישהו פגע בו. דמיינו את גודל הפחד שבלב הילד לבוא ולספר להורים מה קרה בעקבות כך שלא שעה להוראתם!
הסוד ושברו
אז נכון שאנחנו ההורים מעדיפים שהילד יבוא לספר לנו למרות הכול, אבל הילד לא רואה את זה כך. הוא כבר לא בטוח מה עדיף, לבוא ולספר שעשה טעות גדולה, או פשוט לשמור על כך בסוד – וסוד הוא המרכיב הכי מסוכן בפגיעה לאורך זמן.
מתוך הבנה זו, עלינו לחנך את ילדינו שכולם טועים – גם אבא ואימא! הדרך הטובה ביותר להטמיע תובנה כזו היא פשוט להראות להם שאנחנו טועים לפעמים. איך נראה להם את זה? פשוט נמצא הזדמנויות בהן טעינו (הענשנו בטעות ילד אחד במקום את אחיו, שברנו צלחת בכיור, גערנו לחינם באחד מן הילדים וכדומה) ונבקש סליחה. תחשבו איזה מסר זה מעביר לילד.
זכרו: בקשת סליחה היא לא אקט של חולשה – להיפך, היא הזדמנות־פז לחנך את ילדינו לערכים שיסייעו להם לחיות טוב יותר עלי אדמות.