חינוך למוגנות

חינוך למוגנות – איך נגן על ילדנו מפגיעה? חלק א’

איך אפשר לומר לילד שצריך להיזהר אפילו מסבא? איך אפשר מסבירים לילד על פגיעות מסוכנות מבלי לעורר אצלו שאלות מיותרות?

בעקבות האירועים האחרונים בנושא פגיעות בילדים, הורים מודאגים שואלים שאלות רבות שהמאפיין המשותף של כולן הוא חרדה גדולה לשלום ילדיהם.

איך מסבירים שיש להיזהר גם מקרובים, דודים ואפילו אחים גדולים?
מי חולם שדוד, אח או גיס יפגע בילד שלי?
מהי תכנית מוגנות ואיך בונים אותה?
מה לעשות אם אני חושש/ת שילדי נפגע?
איך בכלל מזהים פגיעה בילד?
ועוד הרבה שאלות ותהיות.

נעשה סדר בדברים ונתחיל מהתחלה:

כיום אנו יודעים כי רוב העבריינים הכירו את קורבנותיהם לפני התקיפה; כ-30% הם קרובי משפחה של הילד, בדרך כלל אחים, אבות, דודים או בני דודים; כ 60% הם מכרים אחרים כגון חברים של המשפחה, שמרטפים או שכנים; ואילו זרים אחראים רק לכ-10% ממקרי תקיפה נגד ילדים.
הנתונים האלו מאוד מלחיצים – כי אם לא נסמוך על הקרובים לנו אז על מי כן נסמוך?! הוא יכול לצוץ מכל מקם ומכל פינה. אולי הוא בכלל כבר שם (או פה) ועושה את המעשים האלו ולנו אין מושג ירוק על מה שקורה?!

אכן, זה באמת מלחיץ אך יחד עם זאת ישנה גם נקודת אור משמעותית.

בין כוחניות לפיתוי:
אין זה סתם שרוב הפגיעות מתרחשות ע”י קרובים או מכרים. הפוגעים בילדים מתאפיינים בכך שעל פי רוב הם אינם מתחילים את מעשיהם בכוח אלא ברכישת אמונו של הילד וזאת ע”י שלל מתודות; החל בנתינת דבר מתיקה (בעיקר אצל ילדים קטנים) וכלה בדאגה כנה ואמיתית לשלומם ולרוחניותם (מאפיין בעיקר מתבגרים שנפגעים ע”י מורי־דרך ורבנים).

בדרך כלל, כאשר אנו מקבלים מתנה או מחווה מזולתנו, אנחנו מרגישים הרגשה נעימה ונוטים באותו הרגע לשכוח הרגשות מנוגדות. לדוגמה, כאשר מישהו הכעיס אותנו או פגע בנו, ולאחר מכן בא לבקש מאיתנו סליחה ונותן לנו מתנה, אנו נוטים להדחיק את רגש הכעס – כמו כל רגש אחר – שסותר את ההרגשה הנעימה שמתלווה למחווה וכך אנו יכולים לסלוח. זאת השיטה בה משתמש התוקף, הוא יגלה לילד חיבה, אהבה או רצון לעזור וכדו’ ע”מ לטשטש את התנגדותו וככל שגיל הילד קטן כך יותר פשוט להסיח את דעתו מסכנה או ממניפולציה.

ולמה חשוב לדעת את זה? כי התוקף (בפרט תוקף לאורך זמן) יחפש את הקרבן הנוח, זה שהוא יכול לסמוך עליו שלא יספר אם אמרו לו לא לספר, זה שמתבייש לעמוד מולו ולשאול שאלות ובעיקר זה שאין לו קשר נורמלי עם ההורים. זוהי א”כ נקודת האור: ניתן לגדל ילדים חסינים יותר מפני פגיעה, זאת ע”י לימוד הילד איך להתנהג במקרה של ניסיון לפגוע בו – התנהגות שתרתיע את הפוגע על ידי כך שהוא לא יראה בו “טרף קל”, או לכך הפחות הפסקת הפגיעה כמה שיותר מהר במקרה שחלילה היא כבר קרתה.

אז מה לעשות כדי שהילד שלי לא ייפגע?
הטיפול בנושא פגיעות מתחלק לשלושה: מניעה, זיהוי, עצירה וטיפול.
בפרק הנוכחי ננסה לתת מענה הנוגע לחלק הראשון של מניעה, ובניית תכנית מוגנות.

תכנית מניעה – איך לבנות תכנית מניעה/ מוגנות בבית?
כשמדברים על מניעה צריך להקדים ולומר כי לאור הסיפורים האחרונים שהתפרסמו, הורים רבים שרויים בלחץ וכתוצאה מכך הפתרונות שמחפשים הינם של ‘כאן ועכשיו’, אך אין זה נכון לבנות תכנית מניעה/ מוגנות מתוך לחץ – ראשית, כי זה לא יעיל, ושנית, כי זה עלול להתפרש אצל הילד כהיסטריה ממשהו נורא שקרה או שעומד לקרות – מה שלא עוזר לנו בהטמעת המסרים.

תכנית המוגנות צריכה לכלול אלמנטים של הכרת הזכויות שלי על הגוף שלי, הטמעת מושג הצניעות והמשמעות של סוד.

מה, להגיד לו שגם סבא יכול לפגוע בו?!
ישנה שאלה של הרבה הורים ושהוזכרה קודם; איך מסבירים לילד שלי שצריך להיזהר גם מבני משפחה? התשובה לכך היא, שנסביר לילדינו ש”הגוף שלי הוא שלי פרטי ואין לאף אחד רשות לגעת לי בגוף ללא הסכמה – גם לא לאבא ואימא”. בשעה שאנו מקלחים את הילדים נשאל אותם האם הם מרשים לנו לסבן להם את הגוף. סביר להניח שבפעם הראשונה שנעשה את זה הם ירימו גבה אבל או־אז נדע שהילד שלנו מתחיל להפנים מסרים נכונים לגבי הגוף שלו. אפשר גם להסביר לו: “זה הגוף שלך ואתה מחליט אם זה בסדר שנסבן אותך או לא – אם תגיד שלא, זו זכותך. אין לאף אחד – גם לא לאבא ואימא – זכות לגעת לך בגוף, ללא רצונך.

כהורים, אנו נדרשים ממש לחפש זמנים בהם נוכל להעביר את המסר הנ”ל באופן שזה ייתפס אצלו כדרך־חיים ולא רק כ’הוראת־שעה’ ברגעים היסטריים.

נתרגל עם הילדים את המסרים האלו בזמן אמת. למשל, כאשר אנו בגינה עם הילד ואדם מבוגר נופף לילד לשלום (מה שקורה הרבה), לבדוק איך הילד הגיב ואז לפתוח שיחה בנושא: מה אנחנו עושים אם מישהו שאנחנו לא מכירים אומר לנו שלום? (מחפשים את אימא בעיניים ועושים לה שלום ואפשר אפילו לומר, הנה אימא שלי.) ואם אימא לא באזור? (נקום ונחפש אותה ונגיד לה שאיזה סבא אמר לי שלום.) כמובן שאין זה אומר שכוונותיו של האיש זדוניות ואף לילד לא נעביר מסר כזה, אך יחד עם זאת, אנו מצפים שהילד יבין שהאדם הזר לא אמור להילחץ מזה שאתה פונה לאימא או לאבא כאשר הוא פונה אליך. ניתן גם לשאול: אם כאשר אתה תעשה לי שלום עם היד האיש ימהר להתרחק, מה זה יאותת לך? “אם מישהו עשה לך משהו שנראה לך רע, מה נעשה?” (נספר מיד לאדם הראשון שאנחנו בוטחים בו).


רק כעשרה אחוזים ממקרי התקיפה בוצעו על ידי זרים

ועשית ככל אשר יורוך?

אמנם ידוע, כי רוב המוטיבים שישנם בפגיעות אצל ילדים הינם חוצים מגזרים ודתות, אך ישנו מוטיב אחד שמאפיין לצערנו יותר את הציבור האמוני, והוא, שמגיל קטן אנו מחנכים את הילדים שלנו על כבוד להורים, למורים ולרבנים וכו’ מה שמגביר את הסיכון במצבים בהם הפוגע הוא בעל סמכות הורית, חינוכית או דתית.

לכן, א. כאשר אנחנו מדברים עם הילדים שלנו על כיבוד אב ואם וכבוד למורה או לרב וכדומה, זו הזדמנות מצוינת לשרבב מסר מוגנות כדוגמת: “מה שאבא ואימא אומרים או הרב אומר צריך לעשות, אבל כמובן רק אם זה נראה לנו שה’ מרשה. אם זה משהו שנראה לנו שזה אסור – לא נעשה זאת! למשל, אם אמרו לנו לשמור את הדבר בסוד”. ב. נלמד ונאמן את הילד לזהות בעצמו מצבים מסוכנים. נטמיע את זה ע”י שני עקרונות: ‘הסתתרות’ ו’סוד’.

נאמר לילד: “אם מישהו מנסה מאוד מאוד להסתיר משהו שהוא עושה אתנו – כנראה שהוא עושה משהו לא טוב! וזה ממש לא משנה מי זה!”

נלמד את הילד מה זה “סוד טוב” ומה זה “סוד רע”.
סוד טוב – זה נעים, זה לזמן קצר, זה סוד שאנחנו לא מתביישים בו.
סוד רע – זה לא נעים, דורשים מאתנו לא לספר לעולם, הוא מציק לנו.

אם מישהו אמר לי לשמור סוד מאבא ואימא זה אומר שהוא כנראה עשה משהו רע ולכן אני מיד הולך לספר לאבא או אימא!

איך נדבר על הנושא עם הילד בלי שהוא ייבהל או ישאל יותר מדי שאלות?
ראשית, אין מושג כזה יותר מדי שאלות! עדיף לנו שילדינו ישאלו את השאלות מאשר שחלילה אנחנו נשאל אותן לאחר מעשה. ושנית, ניתן להטמיע מסרים של זהירות מפגיעה אישית, בתוך סכנות שלא קשורים בדווקא לפגיעות מסוג זה: נדבר על נזקי השמש בחופש, נהיגה בזהירות באופניים בשולי הכביש, סכנת טביעה בים ולהוסיף גם: יש להיזהר מזרים, לא לעלות על רכב שאינך מכיר וכו’, יש סכנות שעטופות במתנות (לשוחח על חיזוי וזיהוי, למה הוא בכלל נותן לי מתנה? האם הוא מבקש ממני משהו בתמורה למתנה? האם מה שהוא מבקש זה נראה לי משהו שמותר לעשות?, ללכת עם חברים, לא לקצר את הדרך על ידי הליכה במקומות שלא הולכים בהם אנשים. לא לקבל ממתקים מזרים. לא ללכת עם אף אחד לשום מקום. לא לפתוח לאף אחד הדלת בבית. לא למסור פרטים אישיים.

והכי חשוב: יש ללמד תגובה מידית במקרה שמישהו מבקש ממך משהו שנראה לך אסור או מסוכן.

“יש לומר לא! ולבצע ניתוק מהיר מהמקום ללא שמירת קשר עין”.
בפרק הבא נדבר על שני החלקים הבאים שהם זיהוי, עצירה וטיפול. וננסה לענות על השאלות:
• איך נגלה אם ילדנו עבר – חלילה – פגיעה מינית?
• מה עובר על ילד שנפגע מינית?
• אם אני חושד/ת שקרוב משפחה עשה משהו שלא כשורה – מה ואיך לעשות?
• אם משהו בהתנהלות או בהתנהגות של המורה של הבן שלי נראית לי לא כשורה, מה לעשות?
• אם הילד נפגע בצורה כזו או אחרת, מה לעשות בטווח הקצר ומה בטווח ארוך?

קבלו עכשיו את קלפי ההיכרות שלי בחינם ישירות לתיבת הדוא"ל שלכם

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print
יצחק יונה

יצחק יונה

ייעוץ חינוכי • הנחיית הורים • פסיכותרפיה

קומודציה הורית

הבשורות הרעות: הרבה מן הקשיים וההפרעות של ילדינו קשורים דווקא אלינו. הבשורות הטובות: עם מעט תשומת לב מצידנו, ניתן להגיע לתוצאות ושינויים משמעותיים

קרא עוד »

מבט התקשרותי

המורה נכנסה ללמד בכיתה אחרי חופשת הקורונה, כולם דברו ורק הוא שתק, ואפילו לא היישיר אליה מבט!” • איך תגלו סימני מצוקה בחזרה לשגרת הלימודים? • וגם: מהו ‘מבט התקשרותי’ ולמה הוא כל כך חשוב?

קרא עוד »

זום־אין

איך תקיימו פגישה טיפולית משמעותית באמצעות ה־zoom והתוכנות הדיגיטליות? • בין המציאות לשיגעון

קרא עוד »
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן