חינוך למוגנות - חלק ב

כך שומרים על הילדים: חינוך למוגנות – חלק ב’

לצערנו הרב, במסגרת פרשות קשות שהתגלו לאחרונה, עולה הדרישה הבלתי מתפשרת, לעשות ככל הניתן כדי להעלות את המודעות לנושא התקיפות ואצל ילדים בפרט – חלק שני

שלב הזיהוי:
אקדים, כי הפרק הזה לא פשוט לקריאה כי הוא עוסק בחלק כואב ביותר בבירור מקרי תקיפה חמורה. זהו קו־התפר בין המניעה לטיפול. ביניהם יש את שלב הזיהוי. זיהוי הוא השלב בו אנו “מרגישים שקורה משהו אבל לא בטוחים” השלב בו אנחנו לא רוצים להיתפס בעיני אחרים כהורים היסטריים אבל הדאגה כבר מקננת.

בפרק הזה נדבר על הזיהוי. נדריך מה לעשות ומה לא לעשות בשלב ראשוני של הזיהוי על מנת שנפיק מהשיחה עם הילד את המרב, כי בנושא הזה לפעמים אין הזדמנות שניה. יחד עם זאת חשוב להדגיש, כי אין זה מתפקידנו ההורים לאבחן או לטפל במקרה של פגיעה אלא רק לפתח מודעות גבוהה בנושא ולדעת איך להגיב בשלב הראשוני של הבירור והתשאול. אם וכאשר יהיה לנו חלילה חשש סביר שאכן אירעה פגיעה, נלך עם הילד לאיש המקצוע על־מנת שישלים את התהליך.

אז בימים כתיקונם הילדים שלנו ישתפו אותנו לפרטי פרטים במה שקרה בגן, מה הגננת אמרה, מה סיפר המחנך, איזה מגדל הם בנו היום ואיפה הוא קיבל מכה היום וממה, אבל הם לא ישתפו אותנו במקרים משמעותיים שקשורים לפגיעות בהם. למה? למה בעצם רוב הילדים לא ישתפו אותנו בפגיעה חמורה? והאם אנחנו כהורים יכולים בכלל לעשות משהו בנידון?

מה עובר ילד שחווה תקיפה?
בכדי לענות על שאלות אלו אנו צריכים קודם להבין מה עובר על ילד שחווה תקיפה.
כזכור, בחלק הראשון הצגנו נתונים שמצביעים על כך כי רוב מקרי הפגיעה נעשו על־ידי אנשים המוכרים לילד – מה שמגדיל את הנזק הפסיכולוגי שנגרם כתוצאה מכך.

הווי אומר, שכל מה שאנחנו יודעים על חשיבות ‘דמויות הסמכות’ ומעניקי החום והאהבה לילד בעשור הראשון והשני לחייו – פועלים במקרה פגיעה לרעתו. נסביר:
המבוגרים בחיי הילד משמשים כגורמי יציבות בעולמו הלא וודאי. אנחנו כמבוגרים, יודעים – או לפחות חושבים שיודעים – מה יהיה בעוד שעה, בעוד שבוע ובעוד שבועיים. אנחנו מתכננים את זמנינו מראש, מה שגורם לנו להרגיש בטוחים בעולם. אם חוסר וודאות הוא הגורם הראשון לחרדה אז בדיוק להפוך מזה גורמת הוודאות. לילד אין וודאות כמו למבוגר ראשית כי מדד הזמן שלו שונה (ניסיתם להסביר לילד בן ארבע מה זה “עוד שבועיים”?). שנית המבוגרים בד”כ “מחליטים עליו”. זו הסיבה שהמקור לוודאות ולביטחון בחיי הילד הוא המבוגר. ככל שהמבוגר הינו יותר משמעותי ואשר קשורים בו גם מוטיבים רגשיים, כך מושפעת היציבות הרגשית מן הקשר.

עכשיו ננסה לדמיין מה עובר על ילד שקיבל את הפגיעה הכי חזקה שיכולה להיות מהאדם שהיה כל־כך משמעותי וקרוב אליו. זהו לא פחות משבר פסיכולוגי!

רק ארבעים ותשעה אחוז מהאימהות ספקו תגובה מתאימה

אז למה הוא לא משתף אותנו ואיך זה שאנחנו לא רואים את זה עליו?
ילד שחווה תקיפה הוא מבולבל, חרד, מבויש ובעיקר מחוסר אמון. הוא חושש שיאשימו אותו במצב שנוצר (למה לא אמרת לא?! איך הגעת לשם בכלל?! אתה לא יודע שזה חוסר צניעות?!), שלא יאמינו לו או שיגיבו בקיצוניות. מחקר שנעשה בתחום מצא כי רק 49% מהאימהות סיפקו תגובות מתאימות לגילוי של בנותיהן ביחס לפגיעות. יתר התגובות הן של השתקה, העמדת פנים כאילו כלום לא קרה או היסטריה (Summit, 1983.) הילד גם שרוי בחרדה (אם מי שאמור להגן עלי פגע בי בצורה כזאת אז במי כן ניתן לתת אמון?) ומבויש (למה הוא עשה את זה דווקא לי? מה זה אומר עליי?). כל זה גורם לו להיות עסוק בלהסתיר את זה.

אלו הן חלק מן הסיבות שילד לא ממהר לספר לנו על פגיעה. ישנן עוד הרבה סיבות ומשתנים שונים שבגללם ילדים לא יספרו על פגיעה, חלקם מסבירים את זה כהכחשה שמקורה ממנגנוני הגנה שונים שמגנים על הילד בטווח הקצר מפני פגיעה שאיננו יכול לשאת בגיל כה צעיר.

אז מה ניתן לעשות כדי שכן יספר לנו?
ראשית לא נסמוך על הילד שיבוא מעצמו ומתוך שלל דאגותינו כהורים, נצטרך להכניס למודעות שלנו גם את הנושא הזה. הלא רוב ההורים אינם מסתובבים עם חשש שבילדם מתפתחת חלילה מחלה קשה, אבל כולנו יודעים אילו סימנים ידאיגו אותנו ויגרמו לנו לברר אותם לעומק, ואם צריך חלילה – ילכו לאיש מקצוע. אין הכוונה אם־כן שנתחיל להיות הורים פראנואידיים, אבל בהחלט נדרש מאתנו לפתח מודעות בנושא כדי שאם חלילה נתקל בסימפטום דומה ניתן באופן אוטומטי את הדעת לכך. לפני שנפרט את הסימנים חשוב להקדים כי לעתים אין סימן חד־משמעי לכך שהילד חווה פגיעה, אבל חשוב לשים לב לשינויים בהתנהגות ולסימנים מחשידים. לצורך כך נמנה כאן סימנים אפשריים שהובאו בספרות המקצועית העוסקת בנושא:

סימנים פיזיולוגיים: 
• דימומים, גירויים וכאבים במקומות המוצנעים, כאבי בטן והקאות חוזרות ורגרסיה להרטבה לאחר גמילה.

סימנים התנהגותיים:
• הילד מפגין קושי כשנוגעים בו, הסתגרות חברתית, התנהגות אינטימית שאינה מתאימה לגיל, ניסיונות אובדניים, חוסר ריכוז והידרדרות בלימודים, הפרעות אכילה, שימוש בחומרים מסוכנים, פגיעה עצמית, נשירה ועזיבת הדת.

חלק מהסימנים, בעיקר אלו ההתנהגותיים, נראים לנו כלא קשורים אך חלקם מוסברים על־פי הרציונל שממשיג את החוויה של הנפגע בכך ש”אני לא יכול לסבול את העובדה שחיללו לי את הגוף” ואז, או שאני עושה דברים שיותר כואבים לי (פגיעה עצמית) וכך אני עסוק בכאב המשני או שאני מחליף זהות (נשירה) “אני מחליף בגדים וזה לא הייתי אני שנפגעתי!”

בכל־מקרה, כל תסמין בפני עצמו לא יצביע לנו על חשש לפגיעה, אלא אם יש כמה תסמינים – אז כדאי לבדוק את האפשרות שזה לא רק “חוסר חשק ללמוד”. גם אז אין זה אומר שהילד נפגע אלא נבדוק את האפשרות ונהיה מודעים לאפשרות שקרה כאן משהו מעבר לחוסר מוטיבציה.
לאחרונה סופר לי על ילד בן שמונה שסבל מאינקופרזיס (בריחת צואה) והמטפל ניסה לפתור את הבעיה בכלים התנהגותיים שכוללים לקיחת אחריות וכדומה. רק לאחר שהטיפול לא התקדם – נשלח לטיפול עם מאפיינים דינאמיים, במהלכו עלה כי אחד מקרובי המשפחה פוגע בו יותר מחצי שנה.
מצד שני, סיפר לי עמית לעבודה, כי כאשר היה רוצה לנשק את בנו הקטן, הוא היה בורח ממנו בבעתה ומתחמק מזה מאוד – עד שהחליט לברר את זה איתו. הילד גילה באזנו כי הזקן שלו ארוך ו”זה עוקץ אותי כשאתה מנשק..”

יש לי חשש שבני אכן נפגע, מה לעשות?
במקרה בו עולה החשש כי הילד עבר פגיעה, נפעל בדרכים הבאות (קוצ’יק 1999):
• נתייחס לילד ברצינות. גם אם לאחר שסיפר הוא מבטל את דבריו “סתם אמרתי” וכדומה, נמשיך לברר איתו את הדברים כי בד”כ ילדים לא ממציאים סיפורים על פגיעה מסוג זה. כמובן שנעשה את זה בלי ללחוץ – ניתן לומר לו: “תמיד אהיה מוכנ/ה לשמוע מה יש לך לומר או להוסיף לי בנושא. מתי שתרצה לדבר איתי שוב על הנושא – תגיד לי ואתפנה מכל עיסוקיי בכדי לשמוע אותך”.

• נדאג לאווירה מתאימה. נפנה לחדר צדדי שאין בו רעש והמולת ילדים על־מנת ליצור אוירה מיטבית לקיום שיחה טעונה כזאת.

• נתמוך בילד. בשלב זה הילד עלול להיות חרד ופגוע והוא זקוק להכלה שלנו בכל מחיר. נשתדל להישאר רגועים ככל הניתן (או לפחות לשדר את זה כלפי חוץ), אם נשדר לו לחץ, אנחנו עלולים לגרום לו לסגת מהכוונה לספר כי “הנה, זה באמת משהו מפחיד ועדיף לא לדבר על זה לטובת כולם”. חשוב גם להיזהר מתגובות של שוק והלם כמו כיסוי העיניים בשעה שהילד משתף אותנו במידע או אמירות מילים כמו “אוי־ויי” וכדומה. במקום זה, נשקף לילד את רגשותיו ונאמר לו “אני מבין/ה כמה קשה לך לדבר על זה ולמרות זאת אתה מוכן לעשות את הדבר הנכון ולשתף אותי בזה.

• נשאל “שאלות פתוחות”. על מנת לא לגרום לילד לענות ב’כן ולא’, עלינו לשאול את השאלות בצורה שתעודד אותו כמה שיותר לפרט – דוגמה לשאלה סגורה: “היית בחדר באותו הזמן” התשובה לכך היא בכן ולא, לעומת שאלה פתוחה: “אמרת שהוא התנהג מוזר, תוכל לספר לי על כך?”

• נעודד את הילד לשתף אותנו ממה הוא מפחד שיקרה בעקבות חשיפת האירוע (האדם הפוגע יעניש אותי שסיפרתי”) ונסביר לו שמעכשיו דברים משתנים ושיש אנשים מיוחדים שאחראים לדאוג שהאיש הזה, אם הוא באמת עשה את זה לא יוכל לפגוע יותר באף אחד.

• והדבר הכי חשוב: ככל שנפנה מהר יותר לאיש־מקצוע, כך הטיפול יהיה יותר יעיל ויותר קצר!

מה אם אני חושש/ת שהפגיעה נעשית במסגרת הבית ספר?
חשוב לדעת, כי בחוזר מנכ”ל ישנן הוראות מפורטות שמכסות כמעט כל תרחיש אפשרי לגבי הטיפול בחשד או במקרה פגיעה. אין זה סוד כי בתי הספר שמעסיקים יועצים־חינוכיים מתמודדים עם מקרים כאלו ביתר מיומנות ויעילות. אך גם בתי־ספר שאינם מעסיקים יועצים (וזה לא משנה אם זה מוכש”ר – מוכר שאינו רשמי, או מוסד פטור), המנהלים מחויבים בחובת הדיווח. ואם וכאשר מגיע לידיהם מידע, או מהילד או מהורה או מאיש צוות אחר, שקיים חשד שמתרחשת פגיעה בתחומי בית־הספר הם מחויבים לפעול מידית לפי החוזר. והעובר על כך עובר על עבירה פלילית. ולכן, אל לכם לחשוש לדווח למנהל בית־הספר (במידה ולא הוא החשוד – חלילה) או למפקח מטעם שפ”י (שירות פסיכולוגי ייעוצי).

בכל מקרה בו אתם מסתפקים האם המעשה שאיש ההוראה עשה הינו ראוי או לא – התייעצו עם איש מקצוע שיש לו מעט היכרות עם מערכות בית ספריות (יועץ־חינוכי או פסיכולוג בשירות הפסיכולוגי של הרשות העירונית).

בימים האחרונים נשאלתי ע”י אימא מודאגת האם זה נורמלי שהמחנך של הבן שלה בכתה ד’ מנשק תלמידים? התשובה שלי אליה הייתה, שאולי ב’שנות התשעים’ זה עדיין היה מקובל אבל היום לא! ואינני אומר שהמחנך הזה עושה מעשה אסור או שהוא פוגע על ידי כך בתלמידיו, אבל על האם לדרוש מההנהלה שיחדדו את הנהלים – או באופן כללי או באופן פרטני – ש”אצלנו בתלמוד תורה לא מנשקים ילדים ולא משנה כמה אנחנו אוהבים אותם”. ואם היא רואה שלמרות הבקשה שלה זה ממשיך, באחריותה לפנות לפיקוח בנושא.

להלן שמות מרכזי הסיוע לכל מקרה שלא יבוא:
“בית חם” – מרכז טיפולי לנפגעים (בני ברק, מודיעין עילית ואלעד).
“שלום בנייך” – מרכז טיפולי לפוגעים ולנפגעים.
“בקדושה” – מרכז העצמה לחיי המשפחה.
“מכון חרוב” – הר חוצבים ירושלים.

קבלו עכשיו את קלפי ההיכרות שלי בחינם ישירות לתיבת הדוא"ל שלכם

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print
יצחק יונה

יצחק יונה

ייעוץ חינוכי • הנחיית הורים • פסיכותרפיה

קומודציה הורית

הבשורות הרעות: הרבה מן הקשיים וההפרעות של ילדינו קשורים דווקא אלינו. הבשורות הטובות: עם מעט תשומת לב מצידנו, ניתן להגיע לתוצאות ושינויים משמעותיים

קרא עוד »

מבט התקשרותי

המורה נכנסה ללמד בכיתה אחרי חופשת הקורונה, כולם דברו ורק הוא שתק, ואפילו לא היישיר אליה מבט!” • איך תגלו סימני מצוקה בחזרה לשגרת הלימודים? • וגם: מהו ‘מבט התקשרותי’ ולמה הוא כל כך חשוב?

קרא עוד »

זום־אין

איך תקיימו פגישה טיפולית משמעותית באמצעות ה־zoom והתוכנות הדיגיטליות? • בין המציאות לשיגעון

קרא עוד »
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן