האמת שהסתפקתי. מאוד הסתפקתי האם לכתוב את מה שעולה בי בעקבות הפרשיות האחרונות שמסעירות את המזגר. לא ממש ברור לי למה כן ולמה לא, אבל אני מודה שגם בי התחוללה סערה לא קטנה. כן, אני איש מקצוע מתחום בריאות הנפש (לא יודע למה, אבל יותר נוח לי להגדיר את עצמי כך מאשר במילה מטפל – אבל זה כבר לפעם אחרת) שבעשור האחרון הקדיש את כל כולו ללימוד המקצוע באופן פורמלי ולרכישת ניסיון בתחום במרפאות לבריאות הנפש. ועדיין, ואולי בגלל כל זה, עובר סוג של טלטלה בכל פעם שמתפוצצת פרשייה שחושפת מסכת של התעללויות וניצול לרעה של מטפלים מקצועיים ולא מקצועיים.
לך תוכיח להם שאני לא מורה כזה
משיחותיי עם עובדי הוראה במערכת החינוכית אני שומע ממורים כי כך הם מרגישים כאשר מתפוצצת פרשייה הקשורה לניצול לרעה של קטינים על ידי מורים חסרי לב. "לך תוכיח להם שאני לא כזה", הם אומרים לי, ואני מבין על מה הם מדברים. בניסיון להקל במעט על הרגשתם אני מקיש בפניהם בגוגל תקיפת קטינים, והם מגלים כי למעלה מ90% של מקרי התקיפות המיניות מתבצעות על ידי אנשים שמכירים את הקורבן – מתוכם 3% על ידי גורם מחנך, ו3% גורם מטפל. כל השאר נפגעו על ידי הורה/בן משפחה (28%) וידיד/שכן/מכר (24%) ושאר אנשים שרובם מכירים את הקורבן באופן אישי.
אז מדוע נדרשתי לנושא?
כי מעבר לחומר 'הצהוב' שבפרשיות מסוג זה, ובלי לעסוק בשאלה האם קרה או לא קרה, במקרים כאלו ישנו היבט שלראייתי הוא לא פחות מפיגוע פסיכולוגי! ככל שגיל הילד/ה יורד, כך השפעת הפגיעה קשה ואקוטית יותר. תחשבו על בניין שנבנה על יסודות לא יציבים מספיק, איך הוא ייראה, ומה תהיה מידת יציבותו ככל שנוסיף עליו קומות. ככל שהפגיעה מתרחשת בגילאים קטנים יותר, כך היא משפיעה על בניינו הנפשי של הילד, כאשר לרוב, את היקף הפגיעה נראה שנים אחר כך – בשנות בגרותו.
מעגלים מעגלים
לכל פרשייה כזו ישנם כמה וכמה מעגלי פגיעה. תחשבו על אבן שנזרקת אל המים, ותדמיינו את העיגולים שנוצרים בעקבות זריקתה. ככל שהאבן גדולה וכבדה יותר, כך העיגולים שנוצרים במים, או אם תרצו "מעגלי הפגיעה", רבים ורחבים יותר. הנפגעים הישירים הם המעגל הראשון, לאחריהם ישנם את החברים שלהם, לאחריהם החברים של החברים שלהם, לאחריהם ילדי המגזר, ולאחריהם הוריהם, ולאחריהם מורים ואנשי מקצוע ששמם נכתם בעקבות המקרה ועוד ועוד. מעגלי פגיעה אלו רק יכולים לעזור לנו לדמיין מה עובר על הנפגעים הישירים. כמה זה כואב, כמה זה פוגע.
ממש כמו בזירת פיגוע
אז כמו שכל מגיש עזרה ראשונה יודע, שכאשר מתרחש ל"ע פיגוע שיש בו נפגעים בנפש, רצים קודם לטפל בנפגעים הישירים, לאחר מכן במעגל השני (נפגעי הלם והחרדה), לאחר מכן מוודאים שמבין עדי הראייה אין נפגעים, ואם יש – מפנים אותם לבדיקות ולקבלת טיפול רפואי. אז אם אתם הורים לילדים קטנים וגדולים, כנראה שגם אתם חלק ממעגלי הפגיעה של פרשיות כאלו. אז כאשר מתפוצצות פרשיות כאלו ואתם שקועים בקריאת וכתיבת הודעות בקבוצות השונות, תרימו לרגע את המבט מהמסך ותבחינו בילדים שלכם שבוודאי לא נעלמת מהם הדרמה הגדולה שמתרחשת סביבם, גם אם הם לא מבינים עד הסוף מה קורה, ותתנו מענה לצורך הרגשי שלהם דווקא ברגעים אלו. עלינו להבין שבזמנים כאלו מוטלת עלינו אחריות גדולה מאוד לתווך להם את העולם שהם חיים בו – על נפלאותיו וה'מה רבו' שבו כמו גם על היותו מקום רע עם אנשים רעים העלולים לפגוע בהם.
דברו ברור!
בסדנאות שאני מקיים בנושא מוגנות, עולה שאלה שאינני זוכר אפילו פעם אחת שהיא לא הופיעה: האם הדיבור בנושא לא יכול לחשוף אותם ליותר ממה שהם יודעים ולהרוס להם את התמימות?! ובכן הורים יקרים: לא! בכל שנות חי האישיים והמקצועיים לא שמעתי על ילד או נער ש'נהרס' בגלל שדיברו איתו ברור מדי! מצד שני נחשפתי ושמעתי על עשרות ילדים מסכנים שלא רק תמימותם נהרסה אלא כל חייהם נהרסו בגלל שלא דיברו איתם ברור. נכון, ההורים בדור הקודם לא תמיד דיברו על נושא המוגנות ברחל־בתך־הקטנה – אם בכלל – אבל לכולנו ברור כי הזמנים השתנו, והיום, בעידן שמזַמן לנו כל כך הרבה סכנות, אין דרך אחרת אלא לדבר ברור. וכשאני כותב לדבר ברור כוונתי לשוחח עם הילדים לא מתוך לחץ והיסטריה, להיפך, נעשה זאת כאשר אנחנו יושבים בנינוחות עם כוס קפה ביד, לקרוא לילד, לבקש ממנו לשבת לצידכם, ולומר: "אולי ראית ואולי לא, שאתמול בערב הייתי מאוד נסערת ואמרתי לאבא שאני לא מאמינה למה שאני קוראת (…) מסתבר שיש אנשים שכולנו, גם אני ואבא וסבתא מירושלים וסבא מבני ברק, כולנו חשבנו במשך הרבה שנים, מאז שאני ואבא היינו ילדים, שהם אנשים טובים ויר"ש, ולפני שבוע גילו שהם פגעו בילדים קטנים וגדולים. ודווקא בגלל שכולם חשבו שהם אנשים טובים, אף אחד לא חשב שצריך להיזהר מהם, ולכן הילדים שהם פגעו בהם לא חשבו שיאמינו להם אם הם יספרו להורים שלהם שפגעו בהם (….) וכשאני מספרת לך שפגעו בהם אני מתכוונות לכך שאותו אדם עשה איתם דברים לא צנועים ונגע בגוף שלהם, שזה מעשה שאסור לו לעשות…"
הדגישו את הטוב בלי להתעלם מהרע
ילדים נוטים לחשיבה דיכוטומית, ולכן הנטייה שלהם היא להביט על העולם ב'טוב או רע', משכך חלק מהמשימה שלנו בדיבור על נושאים אלו, היא להנגיש עבורם את העובדה כי העולם והאנשים שחיים בו אנים או טובים או רעים, אלא גם וגם. ניתן לומר למשל "חשוב שתדע שגם אנשים טובים יכולים לעשות מעשים לא טובים לפעמים. האם אתה מכיר מישהו שעושה רק מעשים טובים? כולנו גם טובים וגם עושים מעשים לא טובים לפעמים, אבל יש מעשים שהם לא טובים ויש מעשים שאסור בשום אופן לעשות אותם. רוב האנשים בעולם הם אנשים טובים שלא עושים מעשים שאסור בשום אופן לעשות אותם, אבל יש גם כאלו שעושים מעשים כאלו ומהם אנחנו צריכים להישמר."
'משל המכונית'
והיה כי ישאל הבן: ואיך אדע ממי להישמר? הרי רוב האנשים טובים? אז האמת שלא צריך לחכות שהילד ישאל את השאלה, ולצורך הפשטת הנושא המורכב השתמשו במשל שאני נוהג להשתמש בו – 'משל המכונית'. כאשר אנחנו נוסעים ברכב, אנחנו לא נוסעים מתוך חשש ופחד שעוד שנייה הרכב מתפוצץ, מדוע? כי בדרך כלל רכבים הם תקינים ונוסעים מצוין. אבל בכל מכונית ישנן נורות שצבעם צהוב וצורות שצבעם אדום. כל נהג יודע כי כאשר באמצע נסיעה שגרתית נדלקת נורה צהובה אין צורך להילחץ, ואפשר לחכות עד המוסך הקרוב על מנת לבדוק את התקלה, אבל אם נדלקת נורה אדומה, או־אז עלינו לעצור את הרכב במיידית, לכבות את המנוע ולטלפן לאיש מקצוע שיבוא לבדוק את התקלה. ממש כמו ברכב, אנחנו יכולים ללכת ברחוב ובכל מקום אחר בנחת וברוגע, כי בדרך כלל האנשים שסביבנו הם אנשים טובים, אבל במקרה שבו נדלקת לנו נורה אדומה, אנחנו עוזבים הכול ובורחים, ומיד לאחר מכן מספרים למישהו מבוגר שאנחנו סומכים עליו. אם נדלקת נורה צהובה, כזאת שאנחנו לא בטוחים אם זה בסדר או לא, נדאג לספר הכי מהר שאפשר למישהו שאנחנו סומכים עליו."
חדדו את אוזניכם
לבני האדם ישנה תכונה שלא תמיד מועילה להם, והיא, שכאשר אנחנו מדברים בפה, האוזן יוצאת מכלל שימוש. אנחנו עסוקים במה להגיד ואיך הדברים יישמעו. בסיטואציה שאנחנו מדברים עליה, זה עלול להוות מכשול גדול, כי הדברים שאנחנו אומרים, בגלל היותם מכילים תכנים קשים לעיכול, מעוררים בילד הרבה אמוציות שלא תמיד באות לידי ביטוי על ידם, ולכן כל ציוץ, הגה, או מילה שלהם חשובים לנו להבנה של מה עובר עליהם באותם רגעים. כאשר אנחנו מדברים את הדברים, עלינו לכרות את אוזנינו ולהקשיב לכל תגובה או לאי־תגובה שלהם (גם שתיקה יכולה לרעום במקרה הזה), ולתת לה מענה.
