אַתְּ פְּתַח לוֹ
- הוא יושב בפגישה, בקושי מדבר. אני מנסה לדובב אותו רק כדי לא לשמוע את רעש הזבוב שחג סביבנו, ולא נראה כי זה מתקדם לאנשהו. אנחנו שותקים לסירוגין כבר רבע שעה ואז אני אומר: "אני מבין שבחרנו לשתוק היום.." הוא זורק עוד משפט קצר ולא מחייב. זר כי יתבונן מהצד במחזה יראה את זה כבזבוז זמן. מה יכול לצאת משלושת רבעי שעה של שתיקה?! אבל רגע, מה מונע ממנו לקום וללכת? למה הוא פשוט לא מסיים את השיחה בנחמדות ויוצא מן החדר? אני מסיק, כי אולי אני לא מבין למה הוא יושב פה אבל הוא כנראה צריך לשבת פה! אני מסיט את השתיקה למקום אחר: "תגיד, המחבל שניסה לדקור הבוקר ב'שער האריות' נתפס?" אני שואל. הוא מתעורר באחת: "כן, ימ"ש, ראית איך ניסה לדקור בצוואר?!" אני נאנח: "השם ישמור, איזה עולם אכזר.." "אין, עולם מגעיל, אי אפשר לסמוך על אף אחד", הוא אומר, "הכי באסה זה לחטוף סטירה ממישהו שלא חלמת שיפגע בך", הוא ממשיך בשטף.
אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר
- נהוג לחשוב כי 'טוב להכות בברזל כאשר הוא חם'. אז אולי זו עצה מועילה לנפח המתחיל אך לא כן במקצוע הטיפולי. נשמור לעצמנו את המשפט הקצר – שגילה לנו טפח מעולמו הפנימי של הנער – נתייק אותו ונשמור אותו להזדמנות מתאימה לפתיחת שיחה בנושא. חשוב להבין כי אם בקרב ילדים קטנים מנגנוני ההגנה בנויים למחצה ולשליש, אצל נערים, ובפרט נערים שנאלצו ונאלצים להתמודד עם קונפליקטים מול עולמם של המבוגרים ולעיתים אף מול אנשי החוק, מנגנונים אלו בנויים לתלפיות. אם נלך איתם באופן ישיר, נאבד אותם ברגע ("יאללה אתה מזכיר לי את קצינת המבחן שלי, אתה מדבר בדיוק כמוה..!"). ואכן, רגע לאחר שזרק את המשפט 'אי אפשר לסמוך על אף אחד', הוא מסתגר שוב בעצמו. הוא מרגיש חשוף. ברגע אחד הוא קופץ אל מאחורי חומות ההגנה למען לא ייפגע. כל דיון או דיבור על המשפט הזה בעת הזאת, לא יועיל – במקרה הטוב.
מְלַמֵד שֶׁהָיוּ מְצֻיָּנִים
- הכרתי יהודי נפלא שבעבר לימד ב'ישיבה לצעירים מצוינים'. סיבב המסובב ולאחר כמה שנים נסגרה הישיבה. הוא פנה לחפש לעצמו משרה בישיבות שונות אך לא נחל הצלחה. לבסוף הוצעה לו משרת מחנך בתיכון תורני כלשהו. לצערו גילה מהר מאוד כי הוא אינו מסוגל למלא את תפקידו כמצופה ממנו. שאלתי: "רבי, ידעת להתמודד מצוין עם בחורים מבריקים, הקשו עליך קושיות חמורות על כל משפט וסברה, מה כל כך קשה בללמד דף גמרא עם רש"י נערים בעלי רמה קוגניטיבית לא גבוהה מדי?" "אני לא מסוגל", הוא עונה לי, "זה לא מתקדם לשום מקום – לא מתאים לי, אני עוזב!"
וְאֶת עֲמָלֵנוּ – אֵלוּ הַבָּנִים
- רבים מנערים אלו באים אלינו עם סיפור חיים קשה במיוחד. בחוויה שלהם הם אינם נאהבים, שלא לומר שאינם רצויים. נער עם נשמה פצועה מתנהל בחיים כנפגע טראומה. הוא מתנהל לפי חוויות סובייקטיביות, לעיתים לא מותאמות, כאשר זה משליך על כל ההתנהלות שלו. אנו נדרשים ראשית להחזירו למצב שבו ירגיש רצוי, שייך ונאהב. רק כך תבוא מנוחה לנפשו הסובלת ויהיה פנוי להתקדמות כלשהי. כאמור, סבלנות, ועוד סבלנות ועוד סבלנות.