שלום. ביתי בת 4 והיא יכולה להכנס להתקף זעם או ברוגז שנמשך הרבה מאוד זמן. בזמן הזה היא אומרת ש'היא כבר לא הבת שלי', שהיא תלך לגור בבית אחר, שהיא לא תשחק איתי יותר, ועוד איומים… אני אובדת עצות מול הסיטואציות הללו. איך נכון להגיב במקרים כאלו?
תשובה: בעבר כתבתי פה תשובה על התמודדות עם התקפי זעם. מזמין אותך לקרוא על כך עוד באתר החינוכי שלי.
עם זאת, בשאלתך יש סיטואציה ייחודית בכך שהילדה 'עושה איתך ברוגז'. בעניין הזה צריך לומר חד־משמעית; ילדה בת 4 לא יכולה לעשות ברוגז עם ההורים שלה. היא לא בעמדה של לעשות ברוגז, אם זה מתאפשר לה, עלייך לבדוק מה המשמעות של כל הסיפור הזה כלפייך. איך קורה שהיא מצליחה להביא אותך למצב שבו יש צד 'כועס' וצד 'ננזף'. לא פירטת איך נראה ברוגז כזה, אבל ככלל ניתן לומר כי אל־לך לתת מקום לאיומים כאלה. מצד אחד לא לזלזל בכעס שלה (שגם אם הוא לא צודק, הוא עדיין לגיטימי), ומהצד השני לא לתת מקום ליחס של ברוגז או כל יחס שהוא לא מתאים ליחסי הורה-ילד.
דוגמה: אם הילדה אומרת: 'זהו, אני לא הבת שלך כי לא נתת לי את מה שביקשתי', את עונה בקול הכי רגוע שלך, ומבלי לשוות לקולך נימת זלזול: 'מתוקה שלי, את תמיד־תמיד תהיי הבת שלי, גם כשאת כועסת עליי וגם כשאני כועסת עלייך! ולמרות זאת, אני החלטתי שאת לא מקבלת כעת את הממתק'. סביר להניח שהיא תנסה לגרור אותך לויכוחים סביב 'הסוגיה' הזו של 'את כן אוהבת אותי, או לא אוהבת אותי', כמובן שאין לתת מקום לויכוח כזה כי התייחסות לכך תזמין עוד הרבה אמירות כאלו.
זכרו: בכל מה שקשור לילדים הכלל הוא ש'אם אין קהל – אין הצגה'.