IMG_20190904_210823

חינוך VS אימון

”הילדה לא עוזרת בבית, איך משנים את המצב הזה?” • וגם: מה ההבדל בין חינוך לאימון

שאלה: שלום! יש לי בת בכורה בגיל 12. היא ילדה נבונה ובוגרת מאוד. הרבה פעמים היא עוזרת עם אחותה הקטנה, לוקחת אותה, מרדימה… אך כל העזרה שלה מבחינתה מסתכמת בזה. אני לגמרי לא ממעיטה בערך העזרה שהיא נותנת לי ויחד עם זאת בזמנים שאני צריכה שהיא תעשה משהו מעבר לא ניתן לסמוך עליה. לדוגמה, היו לי כאבי גב איומים באחד מהמקרים, היא לא באה אליי ושאלה אם ניתן לעזור לי. בנוסף, מה שהכי מפריע לי בתור אמא זה העניין שאני מנסה לחנך אותה לאמפתיה, להושטת עזרה כשצריך והיא כל הזמן אומרת לי שהיא מבינה, שאני צודקת אבל בפועל לא מיישמת. מה ניתן לעשות על מנת לשנות זאת? העניין גורם לתסכול ולכעס ביני לבינה. מודה לך על המענה.

תשובה:

את מתארת ילדה מתבגרת (כן, גיל ההתבגרות יורד ויורד..) שבאופן כללי מתפקדת היטב, ללא בעיות התנהגות ושלעיתים אף עוזרת לך עם הקטנה – שזה תפקיד לגמרי לא שלה (ואכן, כתבת שאת מעריכה את זה). בהתחשב בנ”ל, נגעת בנקודה מעניינת – נושא האמפתיה. אנחנו מצפים מהילד שלנו שינהג באמפתיות גם בלי קשר לעובדה שאנחנו ההורים שלו שטורחים רבות למענו.

איך מחנכים לאמפתיה?

אז השאלה היא, כאמור, האם ניתן לחנך לאמפתיה, ואם כן, איך עושים את זה? ובכן, אמפתיה היא אמנם בבסיסה מושג רגשי, אך בהחלט ניתן לאמן אדם להשיג אותה. דוגמה קיצונית לכך הם אנשים הלוקים באוטיזם, אשר יכולת האמפתית שלהם לוקה בחסר ועדיין ניתן לאמן אותם לחוש את האחר ולהגיב בהתאם (באמצעות פיענוח תנועות הגוף של האדם העומד מולם וכדומה).

ההבדל בין חינוך לאימון:

לפי מה שכתבת, בתך היא ילדה נורמטיבית שיכולתה האמפתית לא פגועה, אך עדיין יש מקום לשיפור. לא כתבת איך הנושא בא לידי ביטוי בחיי החברה שלה, למרות זאת אני משער בזהירות ששם המצב יותר טוב, כלומר, לילדה יש יכולת טובה דיה לגלות אמפתיה לזולת אבל בבית ‘לא מתחשק לה’. אם זה אכן כך, אני לא ממליץ להשקיע במאמצים ‘לאמן’ אותה ליכולת אמפתית, כי היא לא זקוקה לכך. במקום זאת יש ‘לחנכה’ להגיש עזרה בבית, ואפשר לעשות זאת בדרכים הבאות:

▪ מיקוד; התמקדי ב’הגשת עזרה אלמנטרית’ ולא בעזרה שהיא נחשבת בונוס (לאסוף את הכלים לאחר ארוחת הערב, לסדר את חדרה וכדומה – זו עזרה בסיסית. לעזור בהאכלת התינוק – זה בונוס).

▪ ‏ מעטי בדיבורים; בין אם מדובר בהקניית יכולת אמפתית ובין אם מדובר בחינוך לעזרה לזולת, שיחות מוסר ודיבורים חוזרים ונשנים בנושא לא יועילו. בתך יודעת ומודעת לחשיבות העזרה להורים, בשעת מעשה היא פשוט לא מעוניינת לעזור. אמרי לה מה את מצפה ממנה ברגע הנתון והתמודדי עם התוצאות (אם היא בחרה שלא לעזור).

▪ עיקרון ההדדיות; למדי אותה את ‘עיקרון ההדדיות’: זו לא המצאה שלך, כל העולם עובד כך – לפעמים אנחנו נותנים ולפעמים מקבלים ויש קשר בין הדברים. במילים אחרות, אם בתך בוחרת שוב ושוב שלא להיענות לבקשות העזרה שלך, אל־לך לחשוש להעמיד אותה אל מול התוצאה המתבקשת של חוסר עזרה בבית (כאשר היא תבקש ממך משהו שהוא לא צורך בסיסי עבורה, עלייך לומר לה ברוֹך ”ביתי, אני מאוד אוהבת אותך, עם זאת, אני בוחרת לא להיענות לבקשתך, קצת כמו שאת בחרת שלא להיענות לבקשתי אתמול אחה”צ כשביקשתי ממך לרדת למכולת ולקנות לנו תבנית ביצים).

▪ היזהרי עם הטרמינולוגיה; כהמשך לנכתב בשורות הקודמות יש לזכור שהמילים שאנחנו בוחרים בעת מתן הסבר לילדינו היא חשובה מאוד. בנקל ילד יפרש את דברינו נגדו, ולכן עלינו להיות ברורים במילים – תוך שאנו מחזקים את המסר עם נימת הקול ותנועות הגוף.

▪ תני פידבק; חפשי ומצאי מקרים בהם בתך נענתה לבקשת עזרה ושבחי אותה על כך (לא להכביר במילים ותשבחות כדי שלא תקבל מסר של ‘רק מלאכים עוזרים..’).

▪ דוגמה אישית; כתבת שאת עושה את זה, וזה אכן חשוב. ככל שהילדים שלנו יראו אותנו עושים פעולה מסוימת, כך אנחנו מגדילים את הסיכויים שהם יפעלו באותה הדרך.

בהצלחה!

קבלו עכשיו את קלפי ההיכרות שלי בחינם ישירות לתיבת הדוא"ל שלכם

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print
יצחק יונה

יצחק יונה

ייעוץ חינוכי • הנחיית הורים • פסיכותרפיה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן