33059_S

עקשנות ונרטיביות

איך תתמודדו עם ילד עקשן ו'נרטיבי'?

שאלה: מה עושים עם ילד בן ארבע וחצי שחי בעולם משלו שקצת מעוות. כל הזמן הוא הצודק, וממילא לדעתו הוא תמיד מופלה לרעה (זה בא בשילוב עם עקשנות יחסית יוצאת דופן. למשל, עקשנות במובן של לא לבקש סליחה אם עושה משהו לא בסדר – גם במחיר של ענישה…) השאלה שלי היא מאיזה כיוון להתמודד איתו בעניין הזה. האם להוציא אותו מהמשוואה שלו לעולם האמיתי? מבחינתו כל דבר שאנחנו עושים הוא לא מוצדק והחיים שלו מלאים בטענות והתבכיינויות. אציין כי בגן ההתנהגות הזו לא באה לידי ביטוי. באופן כללי הילד מצד אחד שמח ונהנה לשחק וחברותי, ומצד שני נוטה לבכיינות.

תשובה:

שלום וברכה. המשתנה הזה, לפיו בגן התנהגותו שונה בנושא העקשנות מלמדת כי כפי הנראה שום דבר לא “מעוות” בעולמו של הילד, אלא שזו התנהגות שהוא אימץ לעצמו לאחר שמצא בה דרך ‘יעילה’ בהתנהלות מולכם. גם ה’נרטיביות’ שהילד מוצא בהסברים ה’מעוותים’ שלו על דברים שקורים, כאשר הכול מצטייר בעיניו כדברים שנעשים נגדו, קשור להסבר הזה. מההיבט הזה, בכל אותם המקומות שהוא אינו מתנהג כך, הסיבה לכך היא שהוא לא קיבל את המענה הרצוי מבחינתו ולכן חדל מלנהוג כך. ההסבר הזה נכון לגבי שלל התנהגויות, ולאו דווקא התנהגות עקשנית.

למה הוא מתעקש?

לפני שאכתוב כיצד יש לנהוג עם ילד כזה, חשוב להבין קצת על התופעה: ילד עקשן במידה יוצאת דופן, הוא קודם כל אופי. הוי אומר, שישנם ילדים שנולדים עם טמפרמנט נוקשה. בדרך כלל זה ילווה בחשיבה נוקשית ובקושי לעבור ממשימה למשימה בנקל. במילים אחרות – גמישות זה לא הצד החזק שלהם. הם נוטים לחשוב בדיכוטומיה (ראייה של ‘שחור-לבן’, או שאוהבים אותי, או ששונאים אותי – אין באמצע..). כל זה מקשה עליהם להתגמש כשצריך ‘לרדת מהעץ’ כשכלו־כל־הקיצין. הם מגיעים לשלב בהתנהלותם העיקשת בו הם כאילו אומרים לנו: “שמישהו יעזור לי לרדת מהעץ”. אבל כשמגישים להם סולם, הם בועטים בו, ושוב נשארים תלויים בין שמים לארץ. מטבע הדברים, התנהגות כזו גורמת להורים תסכול רב. הם לא מוצאים ‘היגיון’ בהתנהגות הילד, וזה מכעיס אותם עוד יותר. במקרים רבים התנהגות כזו גוררת מספר אפשרויות תגובה מצד ההורים, או שהם מחזירים בעקשנות משלהם, או בהתרפסות (קח מה שאתה רוצה, רק תפסיק לשגע אותי). לעיתים קרובות ההורים מתפצלים לשניים, ועם או בלי שימת לב, לוקחים על עצמם תפקידים מנוגדים, כאשר אחד מהם מגיב בעקשנות והשני בהתרפסות.

על מנת לשנות התנהגות שאיננה רצויה, ובמקרה הזה, עקשנות, הכי חשוב הוא הסנכרון בין ההורים. עוד לפני הטיפול בילד עצמו, על שני ההורים לשבת לשיחה מעמיקה ביניהם ולהיסגר על תגובה אדפטיבית ואחידה להתנהגותו של הילד. אני כותב אדפטיבית, כי התגובה שלכם חייבת להיות מותאמת לאופי הילד, ולקחת בחשבון שאופי הילד לא ישתנה בקיצוניות, אך עם זאת יש לנהוג איתו באופן שיאפשר לו להתנהל נכון יותר עם המשפחה ועם הסביבה. לאחר שנסגרתם על אופן התגובה שלכם, הקפידו לגבות אחד את השני כאשר עולה הצורך.

איך תתנהלו מול הילד?

עקביות: פעלו מול הילד בעקביות. אם החלטתם שלא, זה יהיה לא! פעמים רבות הילד מתעקש מתוך מחשבה שאם יהיה עקשן מספיק, הוריו ייכנעו.

הישארו במגרש שלכם: כהמשך לנ”ל, שימו לב שאינכם מתעקשים עם הילד בעקשנות לשם עקשנות. היו ערים לכך שלעיתים הילד עלול לגרור אותנו למאבק כוח מיותר ומבלי שאנחנו שמים לב, הוא מוציא אותנו מתגובתיות מותאמת ויעילה, למאבק כוח, או במילים אחרות: בהתנהלות מולו, אנחנו הופכים להיות עקשנים בדיוק כמוהו. חשוב לחשוב מדי פעם האם לא נכנסנו מבלי משים למגרש שאיננו רוצים להימצא בו. במקרה כזה, הדרך היעילה היא פשוט לצאת מן המגרש. לומר לילד, “זה מה שאתה צריך לעשות, ואם לא תעשה זאת, או שתעבור על ההוראה שניתנה לך, תהיה לכך השלכה”, ולעזוב את המקום. כמובן שעליכם לעמוד על כך שאכן תהיה לכך תוצאה בהמשך.

השתמשו בתוצאות שאינן מיידיות: אני מרבה לומר להורים שהענישה היעילה ביותר, היא כזו שלא ניתנת בתוך ההתרחשות. למרות הנטייה שלנו להגיב מיד, מתוך רצון שלא תתערער הסמכות שלנו, הניסיון מוכיח שבהרבה מקרים דווקא המרחק בין המעשה של הילד לענישה, גורם לילד להבין טוב יותר למה קיבל עונש, ומה עליו לעשות כדי שלא להיענש שוב.

הוו עבורם מודל: מצאו מקרים בהם אתם יכולים להיות גמישים ותנהגו כך. ה’מודלינג’ משמש אותנו רבות בחינוך. אם אנחנו רוצים שהילד יידע כיצד עליו לנהוג, קודם כל צריך להדגים לו איך נראית ההתנהגות הרצויה, ולכן עליכם למצוא הזדמנויות שאתם מרגישים שההתגמשות שלכם לא תתפרש בעיניו כהתרפסות, ולנהוג כך, מתוך מטרה שהילד ילמד מכם מהי הגמישות שנדרשת ממנו. בעניין הזה ניתן להשתמש עם מה שאני קורא לזה ‘אפקט השלוש שניות’: אם הגעתם עם הילד להתנגשות, ואתם נוטים לוותר הפעם, עמדו בעמידה יציבה מול הילד, היישירו אליו מבט, המתינו כך 3 שניות בדממה ובלי לזוז (כאילו אתם חוכחים בדעתכם), ובנימה תיאטרלית אמרו “בסדר. אני מרשה!”, ועזבו את המקום.

ספקו את תשומת הלב בדרך שמתאימה לכם: לעיתים עקשנות היא דרך לא מותאמת לקבל תשומת לב, ציינת בשאלתך כי הוא ילד ‘סנדביץ’ ויכול מאוד להיות שמיקומו במשפחה גורם לו להרגיש שלא מספיק רואים אותו (חשוב להדגיש שזו ראייה וחוויה סוביקטיבית של הילד והיא לא חייבת להיות נכונה). במקרה כזה מאוד יעזור בילוי זמן איכותי עם הילד, מתוך מטרה להקטין את הצורך שלו להשיג את תשומת ליבכם דרך העקשנות.

מעטו בהסברים ובויכוחים: ככל שתמעיטו בדיבורים והסברים, כך יתאפשר לכם להישאר בעמדת ההורה הסמכותי. במקרה שציינת זה עוד יותר חשוב, כי העקשנות והנרטיביות מקבלת משנה כוח כאשר מזינים אותם עם הסברים וויכוחים מתישים.

לסיום, הכי חשוב לדעת ולזכור כי ה’אופי העקשני’ הזה שהיום מקשה עליכם בהתנהלות ההורית, הוא בדיוק האופי ממנו צומחים מנהיגים ואנשי מעשה. מאוד חשוב להיזהר שלא ‘לשבור’ את עקשנותו של הילד, כי מהנראה שזה הכלי הכי משמעותי עבורו להצליח כאדם בוגר בעזרת השם, ויש תמיד לצעוד בזהירות בשביל הדק הזה שבין לכוון אותו להתנהלות נכונה יחד עם העקשנות שלו מבלי לשבור אותה ולהסתכן בכך שכוחותיו העיקריים של הילד לא יוכלו לשמש לו כאדם בוגר.

קבלו עכשיו את קלפי ההיכרות שלי בחינם ישירות לתיבת הדוא"ל שלכם

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print
יצחק יונה

יצחק יונה

ייעוץ חינוכי • הנחיית הורים • פסיכותרפיה

למה הם משקרים?

הילד לוקח דברים מהארון ללא רשות ואח”כ אומר שלא לקח • על שקרים של ילדים ודרכי ההתמודדות

קרא עוד »

העיקר לא לפספס!

הילדה ‘מפספסת על הבגדים’ כי לא רוצה להפסיד דקות מהמשחק • וגם: מהי ‘חשיבה־לא־מקדמת’ ואיך משנים אותה? • את הטור הזה אל תפספסו!

קרא עוד »
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן