1776746_S

תשומת לב שלילית

מסתבר שגם עונשים משמשים לתשומת לב – לעת מצוא!

שלום וברכה, יש לנו שלושה ילדים, ילדה בת 4.5, ילדה בת 3 ותינוק בן כ־10 חודשים. מאז שהתינוק נולד הבת הגדולה מציקה ומכאיבה לו מאד ולפעמים מסכנת אותו ממש (מושכת לו את הידיים חזק מאד, סוגרת לו את האף וכו)…אציין, שהילדה מאד אוהבת את התינוק. לפעמים נראה שההצקות הן לקבלת תשומת לה וזה די שקוף. כמו כן, עד לפני כן הילדה הייתה די ממושמעת והיום הרבה פחות. ניסינו אני ובעלי שיטות רבות כגון: להתעלם ממנה ולא להתייחס בכעס וגערות אלא להתייחס רק אליו כמסכן.. ועוד ועוד. השיטות עבדו חלקן יותר וחלקן פחות אבל לא פתרו את הבעיה.. מה לעשות? איפה אני שוגה? במה אנחנו שוגים?

תשובה:

ראשית אתם לא שוגים, אתם בסה”כ ממלאים אחר חובתכם ההורית ובודקים מהי דרך הפעולה שהכי מתאימה לילדה שלכם. כמו הרבה תחומים בחיים – גם עולם החינוך וגם עולם הטיפול עובד על ניסוי ותעיה. לגבי הקושי שאת מתארת, אני מציע לפעול בשני מישורים, האחד קשור להפסקת ההצקות והשני למילוי החסך הרגשי של הילדה:

כשעונש מהווה תחליף לתשומת־לב

למרות הדחף של הילדה להציק, היא עדיין יודעת ומבינה שחובתכם כהורים להפסיק את מעשי ההצקה. יחד עם זאת, יש לעשות זאת מבלי להזין את הרווח העיקרי של הילדה מהמעשה – קרי, תשומת־הלב, גם עונש הוא תשומת־לב לעת מצוא. בתכם מציקה בכדי ש’ייראו אותה’. אמנם גם קודם לידת התינוק היא הייתה צריכה שייראו אותה, אבל כנראה שעקב כניסת ילד חדש למשפחה היא מרגישה שאם היא לא ‘תכריח’ אתכם, היא לא תקבל תשומת לב. לפי מה שתיארת, המצב הוא ממש לא כזה, ואדרבה, הילדה מקבלת מכם את מלוא תשומת הלב, אבל זה לא משנה, כי הראייה של הילדה – גם אם היא שגויה – היא הקובעת את המצב בבית. לכן, כשלב ראשון, כל פעם שהיא מציקה לתינוק יש להרחיק אותו ממנה (ולא הפוך!), כך זה לא יוכל להתפרש בעיניה כעונש. זה דורש הרבה סבלנות, אבל היא משתלמת. לדוגמה: אם התינוק צריך לאכול והילדה מציקה לו, אבא או אימא אומרים לילדה ”התינוק צריך לאכול וככה קשה לו לאכול, אז נלך איתו למקום שקט”, לוקחים את התינוק לחדר סגור ושוהים איתו שם. זה מצב לא נעים לילדה (גם לכם), אבל באופן הזה היא גם לא מקבלת את תשומת הלב שהיא מנסה לקבל על ידי ההתנהבות הזו, וגם שמרתם על הילד. כך היא תלמד – לאט לאט – שלא שווה לה להתנהג כך. קחו בחשבון שבהתחלה היא תתמרד ותצעק, אבל עליכם להיות חזקים ולא להיכנע. בפעמים הראשונות ניתן לצאת מן החדר לאחר חמש דקות (כאשר התינוק עדיין לא סיים לאכול) ולהניחו שוב על הערסל כדי ולתת לו להמישך לאכול, ולומר ”אני מקווה שהפעם יתאפשר לו לאכול את האוכל שלו” – בלי לדבר על מעשיה של הילדה, בכך ניתן לילדה אפשרות לרדת מהעץ ולשנות את התנהגותה.

אפלייה מתקנת

לגבי החסך הרגשי: כפי שניתן להבין, הילדה מונעת מרצון לתשומת־לב. אין להתעלם מצורך זה, גם אם נראה לנו שהוא מוגזם או שהיא דורשת אותו בדרכים לא טובות. בעניין הזה אני מציע לעשות מה שנקרא ‘אפליה מתקנת’; שימו לב שברוב המקרים בהם התינוק והגדול/ה מבקשים תשומת לב בעת ובעונה אחת – בוכים או צועקים – אנחנו נתפנה לטובת הקטן. ככה זה, רגשות החמלה גואים בקרבינו יותר ככל שהילד יותר חסר־ישע. זה בדיוק מה שמציק לילדה הגדולה ושם נתקן את זה. לפחות פעם ביום, תדאגו לבצע אפליה מתקנת ובאופן מופגן ‘תגידו’ לקטן ”עכשיו נעה צריכה אותי, אז תחכה שניה” ותפנו לגדולה. זה עובד פלאים. לאט־לאט הילדה תפנים שהיא לא כל כך מקופחת ושהיצור הקטן הזה שנכנס אליה לחיים הוא לא כל כך מאיים כמו שהיא חשבה.

הדוגמאות שכתבתי כאן הן חלק קטן מהפעולות שעליכם לעשות – כיד הדמיון הטובה עליכם. זכרו: בכדי לשנות התנהגות קיצונית של ילד, נדרשים מעשים קיצוניים מצדנו. כאשר המצב יתאזן, נוכל ‘להוריד רגל מהגז’.

קבלו עכשיו את קלפי ההיכרות שלי בחינם ישירות לתיבת הדוא"ל שלכם

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print
יצחק יונה

יצחק יונה

ייעוץ חינוכי • הנחיית הורים • פסיכותרפיה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן