משפטים כאלה אני שומע רבות במפגשי הדרכת הורים בקליניקה ובסנדנאות הורים. הרצון הכן של הורים לדעת קצת יותר על הילדים שלהם, בכל גיל, הוא לעיתים מכמיר לב. הידיעה שמשהו עובר על הילד שלהם והוא לא משתף אותם, מאוד מתסכלת.
חרף העובדה כי התופעה הזו כשלעצמה היא תקינה התפתחותית, ותהליך הספרציה בין ההורה לילד חייב לקרות בכדי לאפשר צמיחה ועצמאות בבגרות, עדיין, ישנם אזורים בנפש הילד שבהם הוא זקוק לנו ההורים, ולמרבה הצער, לרוב אין לנו גישה אליהם.
ואכן, ישנן דרכים באמצעותן נוכל לקבל גישה לעולמו הפנימי של הילד והמתבגר, כאשר המפתח הוא הקשבה עם נכונות ללמוד עוד ועוד על עולמו הפנימי. או במילים אחרות: בשיחות עם ילדינו אנו נדרשים להפעיל 80 אחוז אוזניים, 20 אחוז פה.. אך עם זאת, המציאות היא, כי לא קל לנו כהורים להקשיב, גם כי סתם כך לא קל להקשיב, וגם כי זה קצת מתנגש לנו עם העמדה ההורית-חינוכית. חינוך כולל בתוכו הבעת עמדה, הוראות, הכוון ומתן עצות. הקשבה אמנם לא סותרת את כל אלו, אך הדיאלקטיקה בין משימת החינוך לפעולת ההקשבה הנה מורכבת ולא קלה ליישום.
למעלה מעשור בו אני פוגש בקליניקה מטופלים, בוגרים וצעירים; הורים ותיקים ומנוסים, והורים צעירים וחסרי ניסיון. בחלוף השנים בעבודתי הקלינית מצאתי כי חלק אינטגרלי מעבודת המטפל הוא לשאול. לשאול שאלות שתפקידן לעורר את המטופל לחשוב ולהרהר אודות דפוסים, התנהגויות, ואף אודות מחשבות (מטא-קוגניציה), בתקווה כי באמצעות כך יתאפשר לו לעבד את החוויות ולבחון את חייו מזוויות נוספות.
לאחר שאצרתי מספר רב של שאלות, חלקן פתוחות וחלקן מנחות; חלקן אישיות יותר וחלקן אישיות פחות, החלטתי לכתוב אותן ולהנגיש אותן להורים ומשפחות באופן כזה שיאפשר לקיים מפגש אישי ובינאישי עם תכנים אלו, ובשיתוף הוצאת 'פולו אפ', השקנו את 'ערכת קלפי היכרות'. הערכה מכילה 66 קלפים שעליהם מופיעות שאלות מגוונות. את השיווק והמכירה של הערכה לקהל הרחב התחלתי לאחר שערכתי פיילוט במגוון קהלים וגילאים, ולאחר שקיבלתי תגובות חמות מהמשתמשים ומהמשתתפים.