אל תכנסו למגרש שלהם!

שאלה:

יש לנו בן בגיל 6. הוא ילד מקסים אבל מאתגר אותנו מאוד. בגדול הוא עושה מה שהוא רוצה. לא משנה לו מה אנחנו מבקשים. אני באופן אישי מדבר איתו המון, מסביר לו וגם מעניש כשצריך אבל זה לא עוזר. אני מרגיש שצריך דרך אחרת כדי לגרום לו להתנהג כשורה. אשמח להכוון בנושא.

תשובה:

במקרה זה, כמו במקרים דומים, היות ואני לא יודע מספיק פרטים על הילד ועל הסביבה בה הוא גדֵל – אענה באופן כללי: כתבת שאתה מדבר איתו המון. מהנראה שילדך לא צריך שתדבר המון, הוא צריך שפשוט תעשה. כתבתי בעבר ואני מעלה את זה שוב, הילדים שלנו הם כל עולמנו וכל מה שאנחנו רוצים זה שיהיה להם טוב. בדרך לטוב הזה אנחנו נדרשים לחנך אותם, לצורך כך אנחנו משתמשים לעיתים בעונשים. בכל מה שקשור לעונשים דיבורים וויכוחים זה המגרש של הילדים. הם אלופים בלהתיש, ואנחנו רק צריכים להפנים את זה ולהיזהר לא להכנס למגרש שלהם. מבוגרים טובים במעשים ולעיתים זה מה שהם צריכים לעשות בכדי לגרום לילד לנהוג כשורה.

מה הכוונה מעשים?

כל דבר שאתה חושב שהוא בגדר הסביר ואשר ישמש כתוצאה ישירה למעשי הילד. למשל: אם הילד עושה מעשה שאינו כשורה, עליך להיסב את תשומת ליבו כי באם הוא ימשיך לעשות זאת, אתה תעניש אותו על כך באיזשהו אופן (מידתי כמובן). מרגע זה הילד יבחן אותך במגוון דרכים; בשלב ראשון הוא ימשיך לעשות את מה שהוא עושה תוך שהוא בוחן אותך בעיניו. הניסיון הוא לגרום למבוגר לצאת מן הכלים ו'לפעול מהבטן' – לזרוק עוד עונשים לחלל האוויר, להגדיל את העונש הקיים או כל פעולה שתמחיש את העובדה שהמבוגר לא שולט בסיטואציה.

אם המבוגר עמד באתגר ולא נענה להזמנתו של הילד, אז כשלב שני הילד ינסה להתווכח עם המבוגר אודות העונש שאומר המבוגר להשית עליו (מה הקשר שאני לא אלך מחר לחוג נגרות, אז מה אם שברתי לאחי את היצירה שלו?!). אם גם בזה המבוגר עמד ולא נכנס איתו לוויכוחים, אז כשלב שלישי, כאשר יגיע העת בו העונש ניתן בפועל, הילד ינסה להתיש את ההורה במטרה שיחשוב פעמיים לפני שהוא משית עליו עונש בפעם הבאה. ברוב המקרים המתודה בה ישתמש הילד הוא 'דיבורים וויכוחים'. בהתאם לכך, הדרך היעילה ביותר לצלוח את המשימה החינוכית הזו היא כמה שפחות לדבר.

'התחשבנות יתר' או חינוך עקבי?

ישנם הורים שיראו בטרמינולוגיה הזו 'התחשבנות יתר' עם הילדים. בהחלט מובן מדוע הם רואים את זה כך, אך הגישה הרואה בילד יצור תמים ולא מכוון מטרה, היא לא גישה נכונה. זה נכון ש'ילד הוא בסה"כ ילד' והוא אינו מחושב כמו המבוגר – אך יחד עם זאת יש לו מטרות והוא מנסה להשיג אותן בכל דרך. אחת מן המטרות של הילד הוא לחיות חיים עצמאיים בלי שהמבוגרים יאמרו לו מה לעשות. בחלק מהמקרים זה טוב ובחלקם זה יכול להוביל אסון. ובדיוק בשביל זה אנחנו המבוגרים קיימים, כדי לשחרר כשאפשר ולהחזיק כשצריך. אז אם לעיתים צריך קצת לחשב את המהלכים שלנו זה לא בהכרח שגוי, לא שגוי לדבר על זה ובטח שלא לעשות את זה.