שאלה:
אנחנו הורים לתשעה ילדים כ"י. רצינו לשאול שאלה לגבי אחד הילדים הגדולים שלנו – בחור בן 16. בשנה וחצי האחרונות התחלנו לשים לב שכל פעם לפני חזרה לשגרה הוא 'נתקף' בכאבי בטן עזים. לדוגמה השבוע, כמה ימים לפני סוף בין־הזמנים, הוא התחיל להתלונן על כאבי בטן נוראיים. לנו זה נראה קצת כמו התחמקות אבל כמובן שאנחנו לא בטוחים בכך. השאלה שלנו היא מה יכולה להיות הסיבה לכך ואיך צריך להתייחס לתופעה כזו?
תשובה:
שלום וברכה,
לא ציינתם בדבריכם האם בנכם הלך בסוף לישיבה או לא. אני מניח שאם לא ציינתם אחרת אז כנראה שהוא מצוי ברגעים אלו בין כתלי הישיבה. בכל מקרה חשוב לדעת שיש קשר ישיר בין לחץ נפשי לכאבי בטן. העובדה שאתם רואים את התסמינים האלו דווקא בזמנים מסוימים – לפני תחילת 'זמן' בישיבה – מצביעה על כך שכפי הנראה יש קשר בין העיתוי לתסמין שאתם מדברים עליו.
אתם כותבים שאתם משפחה ברוכת ילדים, אז מן הסתם מוכר לכם הקושי שבחזרת ילדים לשגרה. אם נאמר את האמת – לכולנו קשה לחזור לשגרה, אבל עדיין אצל רובנו זה לא מתבטא בכאבי בטן עזים.
אז ראשית כדאי שתצאו מתוך נקודת הנחה שאם הילד מתלונן על כאבי בטן אז כנראה שבאמת כואבת לו הבטן. אל תתלו זאת ב'משחקים' כאלו ואחרים אלא התייחסו לכך ברצינות. בנוסף לכך עליכם לנסות לברר עם בנכם מה הוא מרגיש בדיוק (איזה סוג של כאבי בטן; לחץ בבטן או כאבים של עיכול, כאב שבא בגלים או כאב אחיד וארוך?) קל לזהות כאב שמגיע כתוצאה מלחץ ממושך. חוץ מן העובדה שאתם מבררים איתו את סוג הכאב, יש משמעות לכך שהילד מרגיש שאתם 'לוקחים אותו ברצינות'.
שיחה כזו תפתח לכם פתח לדיאלוג פורה שלתוכו תכניסו הסבר קצר על התופעה – כפי שהנכם מבינים אותה (לחץ ומתח נפשי גורמים לכאבים פיזיים), וכן דיבור בפתיחות על מקורות לחץ אפשריים (תחילת זמן, חברותות חדשות, חברי חדר חדשים, רמ"ים חדשים וכדומה – האם משהו מתוך האמור מלחיץ אותך?). דיבור על הנושא בפתיחות יזמן לכם אפשרות לחשוב יחד על פתרונות אפשריים להורדת מפלס המתח ולהרגעת הכאבים הפיזיים.
בהצלחה!
שאלה:
אנחנו הורים לילדה יחידה בת 4. מתחילת השנה בתנו מתלוננת על כך שאין לה עם מי לשחק בגן. כאשר אנחנו שואלים אותה למה היא לא משחקת עם החברות בגן – היא עונה לנו שאין לה בכלל חברות. רצינו לשאול מה אפשר לעשות בנידון? כאמור, מדובר בילדה בגיל גן שקצת קשה לנו להתערב לה יותר מדי בחיי החברה.
תשובה:
שלום וברכה,
אכן, בגילאי הגן יכולת ההתערבות שלנו – ההורים – בחיי החברה של הילד מוגבלת. אם בגילאים מאוחרים יותר ניתן לעודד את הילד להזמין חברים הביתה לאחר שעות הלימודים, בגיל 4 קצת יותר מסובך לעשות זאת. הפתרון היעיל במצבים כאלו, הוא ליצור קשר עם הגננת (עדיף לבקש לקבוע פגישה באחד הבקרים – הם ערוכים לזה), לספר לה על הקושי ולנסות להבין ממנה מהי הסיבה שלילדה אין עם מי לשחק; האם יש לה קושי ברכישת חברות, או שהיא אינה יודעת 'לשמר' חברויות.
אסביר: ישנם ילדים שמתקשים ליצור את הקשר הראשוני עם חֶברה. להם נוכל לעזור על ידי הדרכה פשוטה בבית; נשאל את הילדה, האם יש מישהי מהגן שהיא הייתה רוצה להכיר יותר טוב? האם יש מישהי שהיא הייתה מאוד רוצה לשחק איתה? א"כ, האם לדעתה אותה ילדה יודעת שהיא מאוד רוצה לשחק איתה או להכיר אותה יותר? מה לדעתך כדאי לעשות כדי שהילדה הזו תרצה להיות יותר זמן בקרבתך? וכך, ביחד, לנסות לכוון אותה למעשים פרודוקטיביים שיעזרו לה לרכוש חברות חדשות.
לעומת זאת, ישנם ילדים שהקושי שלהם אינו מתבטא ברכישת חברים, להיפך, ילדים אלו רוכשים חברים חדשים בקלות רבה, הקושי שלהם הוא ב'לשמר' את החברויות, לדוגמה, אחרי שרכשו חבר, הם ישחקו איתו באופן כזה שלחבר לא יהיה חשק להמשיך להיות חבר שלו. או שהם יזניחו את החבר ה'טרי' לטובת חבר חדש יותר – מתוך רצון להרשים את החבר הפוטנציאלי וכדומה.
ציינתם בשאלתכם כי בתכם היא בת יחידה. ייתכן כי היא מתקשה לחלוק את חפציה/צעצועיה עם חברות וכתוצאה מכך לילדות בגן לא מתחשק לשחק איתה. במצב כזה מומלץ לעבוד עם הילדה בבית – תוך שאתם מבקשים את עזרת הגננת בכך שתשים לב כשקורים מקרים כאלו ושתכוון את הילדה 'בזמן אמת' על ידי שיקוף ההתנהגות שלה. כמובן שזה לא בא במקום ההתייחסות שלכם בבית – על פי דיווחים שתקבלו מהגננת.
בהצלחה!
כשוך האזעקות בדרום הארץ:
בשבוע האחרון קיבלתי פניות של הורים לילדים המתגוררים בדרום הארץ, איזור שהיה נתון תחת מתקפת רקטות בזמן האחרון, באשר לשאלות ותהיות בנושא התמודדות והתנהלות מול ילדים המצויים בחרדה.
אתייחס לנושא בקצרה:
אזרחים רבים, ולאו דווקא ילדים, לקו בחרדה בסיבוב הלחימה האחרון שפקד את דרום הארץ. איך נגיב לקרובים אלינו, בפרט לקטנים שביניהם, שמגלים סימני חרדה? מה ההבדל בין פחד לחרדה? האם בכל מצב חייבים לפנות לאיש מקצוע או שפשוט לחכות שיעבור?
ראשית עלינו לדעת כי חרדה היא תגובה "בריאה" שהקב"ה טבע באדם. תפקיד החרדה הוא להפעיל את "המערכת הסימפטטית" בגופנו ולאפשר לנו להגיב נכון כאשר אנו נכנסים למצב סכנה. התגובה הטבעית למצב סכנה היא אחת משלוש; או לברוח, או להילחם, או לקפוא במקום. כאשר אדם שרוי במצוקה או בסכנה מיידית, שלוש התגובות הנ"ל הן טבעיות ונורמליות. זה עדיין לא מוגדר כחרדה אלא כפחד – פחד מסכנה מוחשית וקיימת. ואכן, ברוב המקרים החרדה נעלמת כלעומת שבאה.
הבעיה א"כ מתחילה כאשר הפחד הופך מתגובה לאירוע קונקרטי ומוחשי למשהו שמנהל את האדם זמן רב לאחר שהסכנה חלפה. שבועיים – זהו פרק זמן סביר שהסימפטומים הראשוניים עדיין יישארו, אך יחד עם זאת צריכה להיות ירידה, אפילו קטנה מאוד, בסימפטומים הראשוניים. במהלך השבועיים מתום האירוע עלינו לנסות להפיג את החרדה של הקרוב לנו על ידי שנגרום לו ל'ונטילציה' (אִוְרוּר) של הרגשות שעולים. נאפשר לו לדבר ולדבר. הוא זקוק לונטילציה יותר מאשר לעצותינו! האוורור הזה יתאפשר רק כאשר נאפשר לו ‘לשחרר לחץ’. במידה והוא לא מדבר, נעודד אותו לדבר.
כאשר מדובר בילד, בעוד הוא ‘מתאוְרר להנאתו’, נתור בין המשפטים שלו אחר עיוותי חשיבה, פרשנות לא מותאמת וכדומה – במקרה שישנם כאלו, ולאחר שהוא דיבר מספיק, נקיים יחד איתו ‘חשיבה נוספת’, האם כך הם פני הדברים? האם לא הגזמנו קצת? הילדים זקוקים שנתווך להם את העולם ברגישות, מבלי לדרוך על רגשותיהם.
בכו"מ, אם עבר חודש מסיום המצב המלחיץ (במקרה שלנו – תום הלחימה) ועדיין לא נראים סימני רגיעה משמעותיים במצבו הנפשי של הילד, יש לפנות לאיש מקצוע לבירור וטיפול. במובן הזה, טיפול מוקדם מקצר מאוד את תהליך ההחלמה.
מאחל לכולנו ימים שקטים מלאים באהבה ושלום.
