'תן וקח' בחינוך

שאלה:
הילד שלי בן ה־12 פשוט 'לא שם עליי'. הוא עושה מה שהוא רוצה – מתי שהוא רוצה. אני מרגישה שאני מאבדת אותו, וזאת למרות שאני לא מחסירה ממנו דבר. אני לא מפנקת יותר מדי אבל דואגת שיהיה לו כל מה שהוא צריך ואפילו יותר מזה. אני לא מבינה למה הוא מתנהג ככה?! מה לא בסדר בהתנהלות שלי?!

תשובה:
מאוד מתסכל לקבל 'רעה תחת טובה' – בטח מהילדים שלנו שבשבילם אנחנו חיים ועבורם אנחנו קיימים. לשאלתך, קשה לתת תשובה מדויקת 'מדוע הוא עושה לך את זה' עקב העובדה שבכדי להבין את מניעיו צריך להכיר יותר את הדינמיקה בבית.

יחד עם זאת, אתייחס לעובדות היבשות; ציינת שהילד בגיל 12, בגיל הזה ילד אמור להכיר יחסי 'תן וקח' – אתה נותן אתה מקבל, אתה לא נותן אתה לא מקבל. על אף שהאמירה הזו קצת קשה כשמדובר ביחסי הורה-ילד, עדיין ניתן למצוא צרכים לא קיומיים בהם הילד זקוק לנו ובאמצעותם לחדד את נקודת היחסי תן וקח. ברור שאין הכוונה לצרכים רווחתיים של הילד כמדוגמת אוכל, ביגוד, שינה, בית וכדומה אלא למותרות.

אתן דוגמה: בארוחת הצהריים ביקשת מילדך לשבת על־יד השולחן כאשר הוא אוכל והילד לא שעה לבקשתך. מאותו רגע צריכה להידלק נורה קטנטנה במוח שתזכיר לך להתייחס לזה בהמשך. כאשר בהמשך היום בנך יבקש ממך דבר־מה שהוא לא צורך בסיסי, למשל, ממתק, חטיף, זמן צפייה במחשב וכדומה, זכותך וחובתך לענות לו ”לא". קחי בחשבון שככל שיהיה מרחק בין המעשה שלו ל'זמן הפירעון', כך תגדל הפתעתו של ילדך מהסירוב שלך. כאשר הילד ישאל למה את לא מרשה לו, תעני במילים קצרות ”כי מי שלא מכבד את המילה של אימא, לא צריך לכבד אותו בממתק!”

מרגע זה המשימה שלנו היא להתנהל מול הילד בכמה שפחות מילים. מילים וויכוחים זה המגרש של הילד ואנחנו ניזהר לא להכנס אליו. סביר להניח שהוא יצעק, ישתולל, ימחה בתוקף ועוד כהנה. עצם ההתייחסות שלך למעשה שעשה לפני כמה שעות, ילמד אותו – לאט לאט – שיש תוצאה למעשים שלו ושכדאי לו לשקול את המשך דרכו בכל מה שקשור ב'לשים פס על אימא'. בעניין הזה הסבלנות וקור הרוח הם במגרש שלנו, ועלינו לשחק היכן שאנחנו טובים.