כְּשֶׁאֲנִי מְסַפֵּר לְךָ מַשֶׁהוּ,
וְאַתָּה כָּל הַזְּמָן
רַק "יֹפִי, יֹפִי" מֵשִׁיב,
אֲנִי יוֹדֵעַ
שֶׁאַתָּה בִּכְלָל לֹא מַקְשִׁיב.
מכירים? יהודה אטלס.
ילדים יודעים מתי אנחנו מקשיבים להם באמת ומתי אנחנו סתם מהנהנים עם הראש. כולנו טרודים – רוב הזמן. אין פה צודקים ולא צודקים, יש פה צורך. צורך של ילד להקשבה, להכלה, למציאת פתרונות ועוד. הצורך הזה לא מתמלא כאשר הוא נעשה ב'כאילו', אלא רק כאשר הוא נעשה בהתכוְננוּת ובתשומת לב. בעידן שלנו המשימה הזו הפכה להיות קשה יותר מהסיבה שהכול מתערבב עם הכול. ההקשבה עם הפלאפון, מציאת פתרונות עם האינטרנט ועוד ועוד. קחו סיטואציה:
בן: ”אבא, עוד שבוע וחצי יש לי מסיבת סיום בבית הספר, המורה ביקש להביא 27 קלסרים קטנים שנכניס לתוכם את דפי הסיכום. החברים שאלו אם אני יכול לבקש ממך להשיג וכולם ישלמו לי אחר כך”.
אבא: שולף את הפלאפון מהכיס.
בן: ”אבל א ב א ! אני מדבר איתך!”
אבא: ”רצית קלסרים, לא?! אז נו, אני בודק לך בגוגל איפה ניתן להשיג”.
האב מתחיל לבדוק, על המסך קופצות הודעות וואצאפ/מיילים, והאבא מדלג ביניהן. בנתיים עונה להודעה חשובה ומוחק מדיה מיותרת שנשלחה זה הרגע בקבוצה של העבודה. לאחר כמה דקות של סידורים בפלאפון, נמצאה חנות קרובה שניתן לרכוש בה 27 קלסרים. הוא מבצע הזמנה ופונה לבנו: ”תוך שלושה ימים זה פה”.
לכאורה 'בעיה ופתרונה' – גרסת 2019. לפני 30-40 שנים, פרוצדורה כזו עם ההורים שלנו הייתה לוקחת כמה ימים. לצאת עם הילד, לחפש קלסר מתאים, למצוא חנות שמוכרים שם כמויות, ועוד כהנה. והנה כעת זה לקח 5 דקות. מה יותר טוב מזה?!
כמובן שזו נקודת מבט אירונית. כשהילד שלנו פונה אלינו בבקשה לעזרה טכנית, פתרון הבעיה הוא הצורך הכי פחות חשוב עבורו. הוא קודם כל רוצה להרגיש שיש לו אבא לפנות אליו, ושלאבא הזה הכי חשוב לעשות הכול בכדי שיהיה לו טוב.
אז נכון שהוא ביקש 27 קלסרים, אבל למה שלא ננצל את זה להראות לו שאנחנו 'טורחים' בשבילו?!
איך? למשל ככה:
אבא: (מתיישב לרגע על כיסא/נשען על קיר – או מבַצע כל פעולה שתשדר 'אני לא לוקח אותך כלאחר יד') ”כמה קלסרים אתה צריך? 27? אוקי, בוא נחשוב איפה אפשר להשיג בשבילך 27 קלסרים” (מהרהר כמה שניות) ”אוקי, בוא נבדוק איפה אפשר להשיג לך את זה הכי מהר”… לאחר ביצוע הבירור והרכישה, האבא מכבה את מסך הפלאפון, מניח את הפלאפון מידיו וחוזר לפנות לבנו: ”אוקי, הזמנתי לך מה שביקשת, עוד שלושה ימים זה יהיה פה בבית”.
לחלקכם זה אולי יישמע פעולה תיאטרלית, אבל תנסו את זה בבית ותראו איך הילדים שלכם מקבלים את זה. תנסו פעם, כאשר אתם עסוקים עם הפלאפון או עם המחשב – והילד שלכם פונה אליכם לצורך כלשהו, במקום להקשיב לו באמצעות הסטת המבט לרגע מהפלאפון או מהמחשב בעוד תאורת הצג מאירה את פניכם, סגרו את המחשב או כבו את מסך הפלאפון, תניחו אותו לצידכם ותפנו אל הילד: ”כן, אני רק איתך, מה רצית?”. לפי גודל ההפתעה שתזהו על פרצופם – תבינו באיזו מידה זה השאיר עליהם חותם.
