מנהג לא קדום הוא שמספרים את הילדים הקטנים בהגיעם לגיל שלוש. לא קדום – כי המנהג מובא לראשונה בתחילת תקופת האחרונים. עוד ידוע, וכפי עדותו של גדול תלמידי האר"י הקדוש – ר' חיים ויטאל, כי רבו הגדול ביום ל"ג בעומר "הוליך את בנו הקטן שם (למירון) עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה". אולם מסיים בהערה: "אבל איני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אחר כך (חכמת הקבלה). וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנזכר". כלומר, לדבריו, האר"י נהג כך לא בהכרח מתוך ראייה קבלית אותה השיג אחר כך (שער הכוונות, דרושי הפסח דרוש יב.).
אבל לא בשביל מקור המנהג התכנסנו אלא מה כל הדבר הזה בשביל ילד קטן שעדיין זקוק לאמו? אז נתחיל בקיצון:
יורם בילו, יהודי ירושלמי בן 75 לערך, הוא אנתרופולוג ופסיכולוג ידוע אשר הקדיש חלק ניכר מחייו בחקר 'טקסי החניכה' של החרדים – כפי שהוא מגדיר את זה. לטענתו, בהוויה החרדית ישנה שאיפה להוציא את הילד כמה שיותר מהר מהעולם הנשי לזה הגברי. לא הייתי מזכיר אותו לולא הקדיש מאמר מיוחד ארוך ומפורט על 'טקס החאלקה' (ממילה למלה – בילו 2000). יורם נסע במיוחד פעמים מספר לציון רשב"י הקדוש בל"ג בעומר בכדי לערוך תצפיות על אופי המנהג, זאת על מנת "להבין לעומק" (…) את החווייתיות שבמנהג זה והשפעתו על הילד. אחריו היו כאלו שהגדילו לעשות ומצאו קשר בין "אינקופרזיס" (בריחת צואה) אצל ילדים בגילאי 8-10 לבין מה שהם מכנים "ההאצה המוקדמת בהיפרדות מן האם בקרב הציבור החרדי" (הנחה שבבסיסה הרצון להישאר ילד שמשמעותו להיות זקוק לאם).
קצת קיצוני? נכון! אז בואו נתמקם איפשהו באמצע:
בזהירות גדולה ניתן לומר כי לא כל הילדים חווים את טקס החלאקה באותו אופן. כל מי שהשתתף אי־פעם באירוע כזה יכל לראות זאת בעיניו; ישנם ילדים שמשדרים עליזות קופצנית בעת ה'חלאקה', ישנם ילדים שנראים אדישים למה שקורה סביבם – כאילו מדובר בראש של מישהו אחר. אך ישנם לא מעט ילדים אשר מגלים מצוקה שלעיתים אף מקשה על המשך קיום המנהג.
קשה לנו לרדת לסוף דעתו של ילד מכיוון שכנראה הספקנו לשכוח מה עבר עלינו באותם ימים. אז דווקא משום כך ננסה לתרגם את הסיטואציה לעולמינו אנו: עושים לנו אירוע גדול או לחילופין מסיעים אותנו למקום במרחק של שעתיים נסיעה היישר לתוך המון חוגג, מושיבים אותנו במרכז, מביאים מספריים ומעבירים אותן מיד ליד, ומבלי לשאול אותנו, כל משתתף גוזר לנו קווצות שיער או תלתלים
. כשכל זה נגמר אנחנו מסתכלים במראה ולא אוהבים את מה שאנחנו רואים. אכן, תיאור קשה על גבול המתריס אך בשונה מהמבוגר, בחוויה של ילד קטן אין יותר מדי מרווח מחשבה רציונאלי בכדי להסביר לעצמו מה קורה כאן, ולכן זה מוביל לא אחת למצוקה שלא תמיד נעלמת מיד לאחר האירוע.
הפתרון, כמו הבנת הבעיה, יימצא אם נמשיך בהקבלת החוויה לעולמינו אנו – עולם המבוגרים. אז בשלוש מילים: "הכנה וחוויית שליטה" ובקצת יותר משתי מילים: עלינו להכין את הילד לא רק לביקור של הדוד מירושלים שיגיע במיוחד לאירוע החלאקה אלא ניתן דגש על 'החוויה'; נשוחח עם הילד (עדיף כמה שבועות מראש ולא לחכות לבוקר האירוע) על איך זה מרגיש להיות עם שיער ארוך, מה נראה לו שירגיש כאשר יספרו אותו, ניידע אותו כי בעת גזיזת השיער בפעם הראשונה הוא נהיה יותר גדול ויותר דומה לגדולים, נאמר לו כי אולי בגלל שזה זמן קדוש ויקר כדאי שתכבד את קרובי המשפחה ליטול חלק בגזיזת השיער (רק חתיכה קטנה). רצוי גם כי בעת האירוע ניתן את המספריים בידו של הילד ונאמר לו שהוא יגיש אותן לקרוב המשפחה או הרב – זאת על מנת לחזק אצלו את תחושת השליטה בסיטואציה.
הדברים נכונים לא רק בנושא האמור אלא בכל סיטואציה במהלכה הילד עלול לחוות חוויה של איבוד שליטה על מה שנעשה אתו נשתדל לעזור לו לחוות חוויות של שליטה. חוויות אלו יובילו אותו לעיבוד נכון יותר של כל מה שקורה אתו בילדות מה שיוביל להתנהגות נורמטיבית שאיננה מונעת ממצוקות וחוויות שליליות.
