שאלה:
יש לי ילד בן 12 שלומד בכיתה שבה רבים מחבריו נוהגים לשחק בפלאפון אחרי שעות הלימודים. כשבני מגיע הביתה הוא מיד מבקש לשחק בפלאפון, וכשהוא נתקל בהתנגדותי הוא מתמרמר ואפילו בוכה. הוא אומר שמשעמם לו ושכל החברים שלו משחקים בפלאפון אחה"צ. אני חוששת שאם אתיר לו קצת הוא לא יסתפק בכך וזה רק יגביר לו את התאבון לעניין.
תשובה:
ככלל, החינוך של הילדים לנו לא אמור להיות לפי החינוך של חבריו לכיתה. יחד עם זאת יש משמעות למוסד הלימודים שאליו אנחנו בוחרים לשלוח את ילדינו. מטבע הדברים – הורה שלא מעוניין שבנו ייחשף לסמארטפונים, ידאג לשלוח את בנו למוסד שגם חבריו לא נחשפים לסמארטפונים. משאלתך אני קורא שאת לא מתנגדת באופן גורף לכך שהילד ישחק בפלאפון, אלא שהמינון הרצוי מבחינתך הוא למורת רוחו של בנך.
אם זה המצב אז אל לך לוותר. עלייך לקבוע זמן קצוב למשחק וכל חריגה ממנו יוריד לו זמן ביום שלמחרת (בהתאם לזמן החריגה). כמו כל אקט חינוכי, רצוי למצוא זמן שבו הילד שרוי במצב נינוח, לא כאשר הוא כועס או בוכה, ולדבר איתו בגובה העיניים; להסביר לו מה הרציונל מאחורי הסירוב שלך לאפשר לו להיות זמן רב מול המסך, להקשיב לתסכול שלו על כך שרבים מחבריו מבלים שעות רבות מול מסך הפלאפון ואילו הוא מוגבל בעניין הזה, ולאחר שכיבדת את רגשותיו, לומר את המילה האחרונה: ”בבית שלנו יש זמן מוגבל למשחק בפלאפון, אם אראה שאתה עומד בכללים, אאפשר לך לשחק בו כך וכך זמן ביום, ואם לא – אאלץ למנוע ממך לגמרי את השימוש בו.” אם הילד יראה שאת נחושה לעמוד בכללים ובגבולות שהצבת, יהיה לו יותר קל להשלים איתם.
זכרו: פעם אחת של ויתור מזמינה מלחמת התשה בעתיד!
