שאלה:
רצינו לשאול לגבי הבן הבכור שלנו. הוא בן 11 ויש לו התפרצויות אלימות. אם משהו לא מוצא חן בעיניו הוא משתולל ללא יכולת להירגע. בשבוע שעבר למשל, הוא שיחק עם אחותו הקטנה ב'רביעיות' וכאשר הבין כי הוא הולך להפסיד, הוא העיף את הקלפים על פניה של אחותו והחל לבכות ולצרוח בבית. איך כדאי לנהוג במקרים כאלו?
תשובה:
שלום וברכה,
התפרצויות בקרב ילדים הינה תופעה שאמנם יש לה מנעד רחב, אך עדיין ניתן לומר שהיא נפוצה יחסית. התגובה להתפרצות כזו משתנה לפי גיל הילד. בקרב ילדים בגיל הרך (עד גיל 3 בערך) התגובה שלנו תתמקד בתִמלול הכעס, כמובן תוך התחשבות ביכולת הוורבלית של הילד, זאת במטרה להרגיע את התסכול של הילד על כך ש"לא מבינים אותו". היות ומדובר בילד בגיל 11 התגובה שלנו להתפרצויות צריכה להתמקד בעיקר בשלושה מוטיבים:
1. הקניית כלים לזיהוי הכעסים במורה למנוע ממנו להגיע לנקודת האל־חזור.
2. איתור 'התנהגויות מסיחות' והפעלתן בזמן ההתפרצות.
3. תגובה מתאימה מצד ההורים.
אפרט: מִצאו זמן בו הילד רגוע ונינוח והתאמנו איתו יחד על זיהוי התחושות הגופניות שהוא חש כאשר הכעס עולה (מה אתה מרגיש כאשר אתה כועס על אחותך? חום בפנים, קפיצת אגרופים, דפיקות לב, נשימות כבדות וכדומה). בדרך זו הילד יוכל לנטר את מצבו בזמן אמת ובכך למנוע מעצמו להגיע למצב בו 'אין עם מי לדבר'. דבר נוסף שגם הוא צריך להתבצע בזמן רגיעה, לברר עם הילד מה לדעתו ניתן לעשות בכדי להרגיע את כעסו – ולו במעט (מה מרגיע אותך? קריאת ספר/ ריצה/ שמיעת מוסיקה/ התנתקות פיזית מהמקום וכדומה). כאשר הילד מתפרץ עליכם להזכיר לו בעדינות מה מרגיע אותו ולהציע לו עזרה במימוש ההתנהגות המסיחה.
והדבר הכי חשוב; בשום אופן לא לתגמל את הילד בעקבות התפרצות זעם, תהא הסיבה מוצדקת ככל שתהיה. קשה מאוד לשנות התנהגות לא רצויה של ילד לאחר שלמד דרך טובה להשיג את מבוקשו! בעת ההתפרצות יש לדבר כמה שפחות. עליכם לומר משפט אחד קצר וקולע, למשל: "כל עוד אתה מתנהג בצורה הזו אין לנו מה לדבר על זה". בשלב זה אפשר להזכיר לו – במילים בודדות – מה סוכם שיעשה במצבים כאלו ולהתנתק מן המקום.
בהצלחה!
שאלה:
יש לנו בן בגיל 15.5 שלומד בישיבה־קטנה. לפי מה שידוע לנו בישיבה הוא לומד טוב ב"ה. אנחנו לא מרבים לשוחח עם הר"מ שלו – אבל בשיחות הבודדות שהיו לנו איתו הבנו כי הוא מתמיד וממלא אחר כל חובותיו בישיבה. מה שקצת מדאיג אותנו היא העובדה שכאשר מגיעים ימי 'בין־הזמנים' הוא כאילו הופך להיות בחור אחר: לא פותח גמרא, מחפש רק לצאת עם חברים, לפעמים אפילו מפספס תפילות במניין. אנחנו מבינים שאסור ללחוץ עליו מדי אבל נראה לנו שזה הגיע למצב שהוא מקבל את שתיקתנו כאישור לכך ש'בבין־הזמנים' הוא אינו צריך לתפקד כ'בחור־ישיבה'. האם נכון להבליג במצב כזה?
תשובה:
שלום וברכה,
אני קורא שהחשש העיקרי שלכם הוא שבנכם יפרש את שתיקתכם כאישור למעשיו. אז כפי שכתבתם, אין טעם ללחוץ על הנער לקבוע חברותא גם בבין־הזמנים. ימי בין־הזמנים נועדו מלכתחילה לחילוץ עצמות ולאגירת כוחות ל'זמן' שבא אחריו. לגבי נושא התפילות, זה בהחלט שונה מנושא הלימוד; בנושא זה השתיקה אכן עלולה להתפרש כהסכמה שבשתיקה ואסור שזה יתפרש כך. מחובתכם לשוחח עם הנער על חשיבות התפילות במניין – גם אם אתם יודעים בבירור כי דבריכם אינם ישפיעו על הילד. המטרה באמירה שלכם לגבי תפילה במניין היא שלא ייעשה לו כהיתר – ולזה אתם נדרשים.
מעבר לכך, ממה שכתבתם מובן כי במשך השנה הקשר עם הר"מ 'רופף'. אני מאוד ממליץ כי תחזקו את הקשר עם הר"מ כי בדרך כלל – מתוקף תפקידו – עשויה להיות לו השפעה גדולה על בנכם. ייתכן כי אם תחזקו עם הר"מ קשר על בסיס חודשי או אפילו שבועי, תוכלו לעדכן אותו בנושא הנ"ל והוא בדרכו ינסה להשפיע על בנכם שלא יזלזל בחובת התפילה גם בימי בין־הזמנים.
שאלה:
בננו בן ה־12 מוכשר מאוד. אנחנו רווים ממנו הרבה נחת ב"ה, וזה כנראה כתוצאה מכך שאנחנו מאוד מדרבנים אותו להצליח. לאחרונה התחלנו לחשוש אולי אנחנו "מדרבנים יותר מדי"; התחושה שלי היא שאני יותר מדי מאיצה בו ללמוד ולהשיג הישגים גבוהים. רצינו לשאול האם יש דרך לדעת מתי זה בגדר עידוד ומתי זה נהפך למשהו מעיק ומלחיץ.
תשובה:
אכן, זהו נושא שמעסיק הורים רבים; עד כמה לדחוף את הילד להגיע להישגים? איפה עובר הגבול בין דרבון הכרחי לבין הפעלת לחץ שעלול להזיק?
אז חשוב לדעת שלציפיות ודרישות ישנן יתרונות וחסרונות: ציפיות גבוהות יכולות להגביר את המוטיבציה להצליח, אך באותה מידה בכוחן גם להזיק לילד. לכן לפני שאנחנו מציבים דרישות חשוב לדעת כמה דברים:
• עלינו לבדוק עם עצמנו למה חשוב לנו שהילד יגיע להישגים ולמה דווקא בתחום הספציפי הזה. לעיתים קרובות נגלה שאנחנו ‘סוחבים’ איתנו משקעים או שאריות משנות ילדותנו ("אני הייתי גרועה במתמטיקה – הבן שלי יהיה הכי טוב בתחום..").
• האם אני כהורה באמת עושה הכול כדי שהילד שלי יצליח, או שזה נאמר רק בגדר דרישה ממנו – מבלי להבין מה זה דורש ממני?
• לבדוק האם ישנה התאמה בין הציפיות שלנו ליכולות של הילד למלא אותן, כי ישנן ילדים שמתמודדים עם קשיים ‘אמיתיים’ כמו הפרעת קשו”ר, דיסקלקוליה, דיסגרפיה וכדומה. ילדים כאלו לא יגיעו להישגים טובים יותר אם נלחץ עליהם!
• ועוד דבר שכדאי לדעת בהקשר הזה הוא, שיש הבדל בין דרישה להישגים מיידים לדרישה “לגדול להיות ראש־ישיבה”; מותר – ואף רצוי – לדרוש מן הילד שישלים את שיעורי הבית, שיקשיב בשיעורים, שימלא אחר הוראות הצוות החינוכי, שיוציא ציונים גבוהים וכדומה – כל אלו הינן דרישות ספציפיות וקצרות טווח. לעומת זאת, דרישה “להיות ראש־ישיבה” או “להיות רופא” היא דרישה ארוכת טווח ובלתי מדידה – שכל מה שנשאר ממנה זה לחץ תמידי מצד הילד שמא לא ימלא אחר שאיפת ההורים.
בהצלחה!
